Chasidut על רות 3:7

וְזֶה בְּחִינַת מִילָה. שֶׁהִוא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַמַּלְכוּת, כִּי בְּרִית הִוא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּיָּדוּעַ, וְעִקַּר הַמִּילָה הִיא לְגַלּוֹת הָעֲטָרָה שֶׁהִיא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּיָּדוּעַ, כִּי הָעָרְלָה הִיא חוֹפָה עַל הַבְּרִית קֹדֶשׁ. וְעִקַּר הָעָרְלָה הַחוֹפָה עַל בְּרִית קֹדֶשׁ הִיא נִמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת עָרְלַת לֵב שֶׁהִוא טִפְּשׁוּת הַלֵּב, כִּי עַל-יְדֵי הַטִּפְּשׁוּת שֶׁבַּלֵּב, שֶׁהִיא בְּחִינַת קִלְקוּל הַבְּרִיאָה, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִטַּמְטֵם הֶחָלָל שֶׁבַּלֵּב וְאֵין נִתְגַּלִּין פְּעֻלּוֹת וּמִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת קִלְקוּל הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל, עַל-יְדֵי-זֶה, כִּבְיָכוֹל, נִתְעַלֵּם וְנִתְכַּסֶּה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת, כִּי עִקַּר הִתְגַּלּוּת הַמַּלְכוּת הִוא עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַבְּרִיאָה, הַיְנוּ עַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת הָעוֹלָמוֹת וְהַמִּדּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁאֵין נִתְגַּלִּין הַמִּדּוֹת וְהָעוֹלָמוֹת עַל-יְדֵי שֶׁמְּקַלְקֵל אֶת הַבְּרִיאָה, חַס וְשָׁלוֹם, עַל-יְדֵי הַטִּפְּשׁוּת שֶׁבַּלֵּב אֲזַי אֵין נִתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וַאֲזַי נִמְשָׁךְ חַס וְשָׁלוֹם, קְלִפָּה מִבְּחִינַת עָרְלַת לֵב וְחוֹפָה עַל הַבְּרִית קֹדֶשׁ וְהִיא בְּחִינַת הָעָרְלָה דְּחַפְיָא עַל בְּרִית. שֶׁעַל יָדָהּ נִתְכַּסֶּה הָעֲטָרָה שֶׁעַל הַבְּרִית קֹדֶשׁ שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְכַּסֶּה וְנִתְעַלֵּם מַלְכוּתוֹ, כִּבְיָכוֹל, וְעַל-כֵּן אָנוּ מֻזְהָרִין לָמוּל וְלַחְתֹּךְ אֶת הָעָרְלָה, וְלִפְרֹעַ וּלְגַלּוֹת הָעֲטָרָה כְּדֵי לְבַטֵּל וּלְשַׁבֵּר הַקְּלִפָּה הַזֹּאת הַמְכַסֵּית וְאֵינָהּ מַנַּחַת לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה נִבְרְאוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת. וְזֶה הַתִּקּוּן אָנוּ צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת דַּוְקָא, כִּי אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה יא) שֶׁשָּׁאֲלוּ הַמִּינִין, אִם הַמִּילָה חֲבִיבָה לָמָּה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן? וּפֵרְשׁוּ שָׁם הַמְּפָרְשִׁים, דְּהַיְנוּ שֶׁהַקֻּשְׁיָא לָמָּה לֹא נִבְרָא הָאָדָם מָהוּל? וּמַסִּיק הַמִּדְרָשׁ שֶׁהַטַּעַם, כִּי כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם צָרִיךְ תִּקּוּן; הַחִטִּים צְרִיכִין לִטְחֹן וְכוּ', אַף הָאָדָם צָרִיךְ תִּקּוּן. וְלִכְאוֹרָה עֲדַיִן קָשֶׁה וְעָלֶיהָ אֲנִי דָּן וְלָמָּה יָצָאת זֹאת מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָאָדָם. וּכְמוֹ כֵן כָּל הַדְּבָרִים מְחֻסָּר תִּקּוּן עַד שֶׁנִּצְטָרֵךְ אֲנַחְנוּ לְתַקֵּן הַכֹּל הֲלֹא בְּוַדַּאי הָיָה יָכֹל לִבְרֹא הַכֹּל בִּשְׁלֵמוּת שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסָּר שׁוּם תִּקּוּן?! אַךְ עַל-פִּי הַנַּ"ל שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לַחְתֹּךְ הָעָרְלָה כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה עַל יָדֵינוּ דַּיְקָא, כִּי עִקַּר הָעָרְלָה נִמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת עָרְלַת לֵב טִפְּשׁוּת הַלֵּב שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִתְטַמְטֵם וְנִתְקַלְקֵל חֲלַל הַלֵּב שֶׁהוּא בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי וּמִשָּׁם נִתְהַוּוּ הַקְּלִפּוֹת שֶׁהֵם מַעֲלִימִים מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא בְּחִינַת עָרְלָה דְּחַפְיָא עַל בְּרִית וְעִקַּר עָרְלַת הַלֵּב טִפְּשׁוּת הַלֵּב נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי שְׁבִירַת כֵּלִים שֶׁבָּא עַל-יְדֵי רִבּוּי אוֹר כַּיָּדוּעַ וּמִשָּׁם הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּסִילוּת וְטִפְּשׁוּת וַאֲזַי חָזַר הָאוֹר לְשָׁרְשׁוֹ לִבְחִינַת אֵין סוֹף. וַאֲזַי נִשְׁאֲרוּ הַכֵּלִים בְּלֹא חִיּוּת. וַאֲזַי נִתְטַמְטֵם חֲלַל הַלֵּב וְכוּ' כַּיָּדוּעַ וּמוּבָן כָּל זֶה לְיוֹדְעֵי חֵן, וְעַל-יְדֵי-זֶה, כִּבְיָכוֹל, נִתְעַלֵּם בְּחִינַת הַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת אֲכִילַת אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שֶׁהִכְנִיס טִפְּשׁוּת בַּלֵּב, כִּי הָאֲכִילָה סוֹעֵד אֶת הַלֵּב, כִּי פִּתָּא סָעֲדָא דְּלִבָּא, וּכְשֶׁאוֹכְלִין בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה אֲזַי מַכְנִיסִין חָכְמָה וְדַעַת בַּלֵּב בִּבְחִינַת וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ (רוּת ג), וְזֶה בְּחִינַת תִּקּוּן הַבְּרִיאָה וּלְהֵפֶךְ כְּשֶׁאוֹכְלִין שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה, מִכָּל שֶׁכֵּן דְּבַר אִסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי נִכְנָס טִפְּשׁוּת בַּלֵּב וְנִטַּמְטֵם חֲלַל הַלֵּב, כִּי הַחָכְמָה שֶׁבַּלֵּב הִוא כְּפִי הָאֲכִילָה, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. וְעַל-כֵּן אֵצֶל אֲכִילַת דְּבָרִים טְמֵאִים דַּיְקָא שָׁם נֶאֱמַר זֶה הַמִּקְרָא וְנִטְמֵאתֶם בָּם וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל אַל תִּקְרֵי וְנִטְמֵאתֶם אֶלָּא וְנִטַּמְטֵם. כִּי הָאֲכִילָה שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה, כָּל שֶׁכֵּן אֲכִילַת דְּבָרִים טְמֵאִים חַס וְשָׁלוֹם הוּא מְטַמְטֵם הֶחָלָל שֶׁבַּלֵּב, כִּי נִכְנָס בּוֹ טִפְּשׁוּת בַּלֵּב שֶׁהִיא בְּחִינַת עָרְלַת לֵב כַּנַּ"ל:

ועיין בעקדה מה שפירש שם על המדרש (תנחומא קדושים סי' ו') ואשמע אחרי קול רעש גדול (יחזקאל ג יב), מהו אחרי, אמר יחזקאל משקלסתיהו אני, שמעתי שמלאכי השרת מקלסין אותו וכו'. וגם אני אענה חלקי על פי שפי' בברוך כבוד ה' וגו'. והנה ידוע כי אנחנו משפיעים בתפילתינו ותהילתינו ותורתינו, ואנחנו הצינורים למלאכי השרת, כענין שאמרו ששים ריבוא מלאכי השרת היה נהנים מזיו תורתו של ירבעם וכו', וזה דברי המדרש משקלסתיהו אני וכו'. ולפי העקדה היה להמדרש לומר משאמרתי ברוך כבוד ה' וגו', אבל לדברי אינו מוכרח שזה הוא הקילוס שלו כנ"ל. ועוד י"ל בדרך הפשוט על המדרש הנ"ל, על פי מ"ש העקדה שם לקמן מענין חיות הלב נראים על ידי פעולת האברים, ככה פעולתיו ית' נראים על ידי פעולת הצדיקים, ואם כן יתכן אחרי דעל ידי נתגלה כבוד ה'. ועל פי דברי העקדה הנ"ל יובן מה שאמר הכתוב (תהלים עג כו) צור לבבי, ולמה, כי וחלקי אלקים לעולם, ר"ל שהוא חלקינו ואנחנו מודיעים אלקותו, וגם על ידי שהוא חלקינו דהיינו הדבקות כמו חלק אלקי ממעל, על ידי זה נעשו הפעולות על ידי הצדיקים על ידי הדבקות החלק בכל כמ"ש הראב"ע והבן, ולכך הוא צור לבבי והבן. ועל פי זה נראה לפרש המדרש שהביא בציוני בריש פרשה זו, וז"ל: אמר ר' רחומיני אלמלא צדיקים וחסידים שבישראל שמרימים אותי על כל העולם בזכיותיהם, ומהם מתפרנס הלב והלב מפרנסן וכו'. והוא פלאי. אבל לפי מ"ש העקדה יומתק מאד, והיא נכון ואמת בס"ד. ועל פי זה יתבאר הפסוק (שמות כה ב) ויקחו לי תרומה, כמו שפירש הציוני שם בשם הזוהר (ח"ב רע"א ע"א) הרימו אותי, עיין שם. ועיין שם מה שפירש על אשר ידבנו לבו. ואף אני אענה חלקי על פי שכתב בזוהר פרשה זו (ח"ב דף קס"ח ע"א) בסוף העמוד, מאי אשר ידבנו לבו, דיתרעי ביה קב"ה, כד"א (תהלים כז ח) לך אמר לבי, צור לבבי, (משלי טו טו) וטוב לב, (רות ג ז) וייטב לבו, כולא בקב"ה נאמר וכו' שם. ולדברי ימתק מאד, כי הואיל שהוא מרים אותי, הוא לבו כאמור ולא בזולתו, והבן זה.

כִּי עִקַּר הַמַּאֲכָל הוּא לְהַחֲיוֹת הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (רות ג׳:ז׳): וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש רבה בראשית פרשה מח): פִּתָּא סַעֲדָא דְּלִבָּא. וּכְשֶׁאֵין הַמַּאֲכָל מְבֹרָר, וְאֵין אוֹכֵל אוֹתוֹ בִּקְדֻשָּׁה – אֲזַי מֵבִיא רֹעַ אֶל הַלֵּב, וְעַל יְדֵי רֹעַ הַלֵּב נִתְקַלְקֵל הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (נחמיה ב׳:ב׳): מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב. וְכֵן לְהֵפֶךְ, בַּקָּשַׁת הַפָּנִים, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחֲזֹר וִיבַקֵּשׁ פָּנָיו, הוּא תָּלוּי בְּתִקּוּן הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים כ״ז:ח׳): לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנַי.