פירוש על רות 3:7

ויאכל בעז וישת ויטב לבו וכו'. ואיתא (רות רבה פרשה ה', ט"ו) ויטב לבו בדברי תורה ושמעתי מאדמו"ר זצל"ה שאמר מהאי טעמא אמרו בגמרא בכמה מקומות אליבא דהאי, כי הד"ת שבעל פה הם יוצאים מקירות לבו של האדם, כפי הרגשתו הקדושה בלבו וכדכתיב כי ברוב חכמה רוב כעס, היינו שע"י הרוב חכמה התורה שבע"פ מתיישר הלב מהרוב כעס ומתקן את הרוב כעס.
(פרי צדיק מוצאי יו"כ י"א)

וַיִּיטַב לִבּוֹ. עָסַק בַּתּוֹרָה:

וייטב לבו. מהו וייטב לבו – שברך על מזונו ^טלא נתבאר ענין זה, ומאי רבותי', אך בתרגום מפרש כאן ענין זה בזה"ל, ובריך שמא דה' דקביל צלותי' ואעדי' כפנא מן ארעא דישראל. אמנם גם זה גופא צריך באור, איפה מרומז ענין תפלתו בזה, אבל יתבאר עוד ע"פ התרגום לעיל פרשה א' פסוק ו' כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, ותרגומו בזה"ל, ארום דכר ה' ית עמי' למתן להון לחמא בצלותא דצלי בועז חסידא, ומבואר לפי"ז דענין הברכה היה שהודה להקב"ה על ששמע תפלתו להעביר הרעב. , דבר אחר וייטב לבו – שאכל מיני מתיקה שהיא מרגלת לשון לתורה ^ילא נתבאר ענין זה, והמפרשים לא בארו מאומה, ואמנם כנראה יתבאר ע"פ מש"כ בכל בו סימן ע"ד במנהגים קדומים, שכשהתינוק מתחיל ללמוד מאכילין אותו מיני מגדים ומתיקה, כדי שיהיו דברי תורה מתוקין בפיו, ונראה דזה מיוסד בכלל על מ"ש בכריתות ו' א' סימנא מילתא היא, ולכן נוהגין לאכול בריש שתא מיני מתיקה וכמבואר בגמ' שם. והלשון מרגלת לשון שבמדרש כאן הוא מעין הלשון ביבמות פ"ה ב' הוא מרגילתה והיא מרגילתו, ר"ל מחזר וממשיך אחר הדבר, וזוהי הכונה שאכל מיני מתיקה שהם מרגילים את האדם לטעום טעם מתיקות בד"ת ע"פ סימנא מילתא כמבואר. ויתכן עוד דמצייר בזה את אהבת בועז לתורה שהיה חושש שמא לאחר האכילה יהיה גופו מכביד עליו ולא יעסוק בתורה בחביבות יתירה, לכן עשה דבר לסימנא מילתא שאכל מיני מתיקה וכמבואר. והלשון וייטב דריש על התורה שמכונה טוב כמש"כ טוב לי תורת פיך, כי לקח טוב נתתי לכם, כנודע. , דבר אחר וייטב לבו שעסק בדברי תורה שנאמר טוב לי תורת פיך וגו׳, דבר אחר וייטב לבו שהיה מבקש אשה, שנאמר מצא אשת מצא טוב ^יאויתפרש ע"פ מ"ש ביבמות ס"ב ב' השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה. .
(מ"ר)