Chasidut על שמות 12:27

(ב) עוד יש לומר טעם על מה שנקרא שבת הגדול. בהקדים לפרש בסדר הגדה (של פסח) חכם מה הוא אומר וכו', ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו', רשע מה הוא אומר מה העבודה האת לכם, לכם ולא לו וכו'. והנה הקושיא מפורסמת במה נשתנה שאלת חכם מהרשע, הלא אתכם הוי כמו לכם, וגם התשובה אין מפטירין וכו', הוא תמוה וצריך ביאור, ויתר הדקדוקים המבואר במפרשים. ולהבין כל זה, נקדים מה שאמרתי טעם על שהכביד ה' לב פרעה, על פי הרשב"ם דבאונס קל לא גמיר ומקנה כמו באונס גמור, ותוכן לבות ה' ויודע לב פרעה אף שבפיו נכנע לשלחם, עדיין לא הוי האונס גדול אצלו שיסכים בלב, ולזה חיזק ה' והכביד את לבו שלא שלח בפועל, עד שיסכים בלב לצווי ית', וזה היה רק על ידי מכות בכורים דהוי אונס גדול, ואז הסכים בלב והוי שחרור גמור, כמבואר היטב למעלה (ריש פרשת בא אות חי"ת) בארוכה, עיין שם. ועל פי זה ביארנו שם הא דכתיב בפרשת קדש (שמות יג יד-טז) והיה כי ישאלך בנך מה זאת ואמרת אליו וגו', מה היא השאלה והתשובה, עיין שם היטב לבלי נצטרך לכפול הדברים. ועתה נאמר, דהא זה מבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דאנחנו מחויבים לעבדו יתברך בעד הטובות שעשה עמנו, עיין שם. ועל כן דעת לנבון נקל שלכן על כל טובה ונס שעשה עמנו, יש מצוה שהיא העבדות על הטובה, ושיזכור בהטובה ההיא להלל לשמו יתברך, ועל כן במה שנצמח על ידי מכת בכורים, הן במה שגורשו ממצרים בחפזון על ידי זה, והן מה שאת בתינו הציל, לכאורה שורש הענין לא היו נצרך לנו, כי אחר ה' מכות הראשונות היה משלח פרעה אם לא שהכביד השי"ת לבו, ואם עשה זאת למען ספר שמו, למה מוטל עלינו חיוב מצוה עבורו, הלא זה לא נצרך מצידינו, ולא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, והבן. וזה שקשה להבן, אף שיודע עיקר הטעם. אך לפי מ"ש היה נצרך הכל עבורינו כדי שיהיה חירות מוחלטת, והיינו בעבור זה עשה ה' לי דייקא בצאתי ממצרים הידוע, שהיא טומאה עמוקה וצריך חירות מוחלטת ממנה, והבן זה. וכן בענין בכורים והיה כי ישאלך וגו' מה זאת, דהיינו קושיא הנ"ל דאין ענין זה לנו, ואמרת אליו בחזק יד וגו' מבית עבדים, וצריך חירות מוחלטת ואונס כמאן דלא עביד, לכך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה, ר"ל אף שהיה משלח, מכל מקום היה בקושיא ולא בלב שלם, ולכך ויהרוג וגו' על ידי זה גמר ומקנה כי היה אונס גמור, ולכך כיון שהיה לטובתינו אני זובח וגו' (שמות יג טז), והיינו תירץ הנ"ל. ועל פי זה יתפרש גם כן הקרא (בפרשת בא) בענין פסח, אחר שגמר דיני פסח אמר (שמות יב יא-יג) וככה תאכלו אותו וגו' ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה', (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים והכתי כל בכור וגו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים וגו', (שמות יב יג) והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וגו'. דהנה מה שאמר והיה הדם לכם לאות וגו', הוא משולל הבנה מאד דכיון שנאמר אני ה', ודרשו (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א) אני ולא שליח, למה יצטרך לאות שידע היכן ישראל דר, הלא הכל גלוי לפניו יתברך חשך כאור. גם מה כונת הפסוק באומרו פסח הוא לה', ומה זה הסמיכות ועברתי וגו'. אבל הנ"ל בזה, כי בענין פסח שהוא על שפסח על בתי בני ישראל וגו' (שמות יב כז), יש להקשות אותו הקושיא עצמו שכתבנו לעיל בענין בכורים, הלא לולי שהכביד ה' לבו, היה משלח מקודם ולא היינו צריכים לנס זה שפסח וכו'. וי"ל גם כן התירוץ הנ"ל בעצמו שכתבנו שם, והבן. והנה התירץ הנ"ל באמת הוא רק להשואלים שאינם חכמים, שעל כן כינהו רז"ל בשם תם ואינו יודע לשאול, אבל באמיתת הענין אין צורך לתירץ הנ"ל, ואין כאן התחלת הקושיא מטעם שאבאר. ועל פי זה יתיישב עוד קושיות, כי אם הטעם של פסח הוא על שעשה עמנו שפסח על בתינו, קשה מה הטעם של פסח הראשון, הלא עדיין לא היה הטובה הנ"ל וכי דרכו ית' לקבל ערבון (שקורין אדרויף געלד), ומי הקדימנו ואשלם כתיב (איוב מא ג). ועוד בטעם הפשוט אינו מיושב רק הטעם של פסח דרך כלל, אבל לא הפרטים. אבל האמת הוא דהקושיא הראשונה שכתבנו לעיל בענין מצה ובכורים לא קשה מידי, דבאמת אין טובה גדולה לישראל יותר ממה שנתקדש שמו על ידינו והוא אמיתית הענין, אך אין זה נכנס בלב נעדרי החכמה, לכך צריכין לתירץ הנ"ל שכתבתי, והוא גם כן אמת ואומרים אותו להם, ולמי שאינו יודע לשאול. והנה בענין פסח להטעם הפשוט על שפסח, הוי פסח לנו על שפסח עלינו. אך יש עוד טעם אחר, דעיקר הפסח היה קידוש שמו יתברך וביטול עבודת אלילים וטומאת מצרים, על כן נצטוו לקחתו בפירסום מבעשור כמה ימים, כדי שיהיה משך זמן להתפרסם ולשחוט וליתן על המשקוף וגו', כדי שיראה דמו מבחוץ לעין כל, ואין לך ביטול עבודה זרה גדול מזה. ועל פי זה יש טעם בכל הפרטים, כמו שכתבו המפרשים (עיין זוהר ח"ב מ"א ע"ב) שעל כן נאסר שבירת עצם (שמות יב מו), כדי שיגררו הכלבים העצמות ויקברם המצרים, ויהיה גמר ביטולו בידיהם כדין ע"א של נכרי ובזה נשקע טומאתם, ועל פי זה פסח הוא לה' שנתקדש שמו. ועל פי זה מיושבים כל הקושיות, דהיינו הפסח הראשון היה גם כן עבור זה שיתקדש שמו ית' ואין לנו טובה גדולה מזה, וענין אות על הבתים, היינו לאות שבטלנו ע"א וכדאי להגן עלינו, והיינו וראיתי את הדם, והבן והוא נכון. והנה מבואר במשנה דפסחים (צ"ו ע"א) מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים טעון משקוף, ואין פסח דורות טעון על המשקוף וכו'. פסח מצרים נאכל בחפזון, ואין פסח דורות נאכל בחפזון, עד כאן.

ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. (שמות יב, כז) ידוע, כי עיקר יציאת מצרים היה על ידי השם יתברך ברוך הוא ממש ולא על ידי שליח, כי כביכול היה התגלות אור גדלות מלכותו עלינו והמצריים לא היו יכולין לסבול זה האור שנתרבה ופרעה שהיה אומר (שם ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו, והיה לו אחיזה באותיות מ"י מאלהים כמו שכתוב בכוונות והמשיך עליו זה הארה. מה עשה השם יתברך שהיפך אותיות מ"י לי"ם, וטבעו בים כמו אדם שיש לו שכל לשתות מהכוס שותה כדרך כל הארץ ומי שאין לו שכל והוא גרגרן ומהפך הכוס בבת אחת כשלוקח לפיו נשפך על כל גופו ומטנף עצמו, כך פרעה בזה הדבר בעצמו שהיה לו אחיזה בו טבעו שנתהפך מ"י לי"ם. ולישראל באופן זה בא הארת מ"י גמטריא נו"ן ימים מפסח עד עצרת שיקבלו התורה וקבלו הארה מנו"ן שערי בינה. וכך היה במכת בכורות במצרים שנתגלה השם יתברך לישראל בזה הארה גדולה ונגפו מצרים. למשל אדם ההולך בדרך ומונח איזה דבר בדרך המונע אותו בהליכה משליך זה הדבר או שממעך אותו ברגל ואם אדם גדול הולך לאיזה מקום הולכים משרתים מקודם לפניו ומפנים הדרך ומשליכים כל המניעות המונחים בהפסקות הדרך, ומכל שכן מלך כשהולך בדרך, ומכל שכן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהגיע הזמן ליגאול לבנים והמצריים שהיו ביניהם נתמעכו ובזה המדה היה מכת בכורות:

והנה קשה טובא במקראי קדש הנ"ל (א), שעמדו כל המפרשים ומכללם הפרשת דרכים (בדרך מצרים דרוש רביעי) על הפסוק ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, וז"ל: ויש לדקדק בתואר זה שתאר את ישראל בלשון עם, שהרי אמרו רז"ל (במ"ר פ"כ כ"ג) על הפסוק ויחל העם (בפרשת בלק, במדבר כה א), כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא וכו'. והנה הכא בשעת רצון היה להם לקרותם בלשון שבח ולומר וה' נתן את חן ישראל, עד כאן דבריו. (ב), יש לדקדק בקראי הנ"ל דפרשת שמות, שמשנה מנוכח לנסתר ומנסתר לנוכח, כי ונתתי את חן העם הזה כמדבר שלא לנוכח ואין משה בכלל, ותלכון היינו לנוכח. (ג), מה שראיתי מדקדקים בפסוק ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וגו', הלא לא היו דרים ישראל עם עם מצרים כאחד, כי להם ניתן ארץ גושן ושם היו דרים, ואף דכתיב (שמות יב כז) ופסח ה' על בתי בני ישראל וגו', היינו שהשאיר שם מדלת הארץ כדין שומרין כדי שלא יברחו ולא ימרדו, אבל פני הארץ היה דרים במצרים, ושאלת כלי כסף בודאי היה אצל פני הארץ. (ד), דקדוק המפרשים ושמתם על בניכם ועל בנותיכם למה זה, וכי לעצה היו צריכין ישראל איך לשום את התכשיטין. (ה), ונצלתם את מצרים למה לי. (ו), יש להפליא בפרשה זו שאמר דברו נא באזני העם, דקאי על ישראל שידבר באזניהם ויאמר וישאלו איש מאת רעהו, אם כן משמעו שישאל ישראל אחד מאת חבירו, ולא נזכר כלל שישאלו מאת מצרים, ומצרים מאן דכר שמייהו בפסוק. והנה ידוע דשור של ישראל שנגח שור של עכו"ם, פטור משום דכתיב (שמות כא לה) כי יגח שור איש את שור רעהו, ועובד כוכבים ומזלות לאו רעהו דישראל הוא (בב"ק דף ל"ח.). וזה פלא עצום ולא ראיתי מי שקדמני בזה, וכן אשה מאת רעותה, קשה כן. (ז) האיך שייך לזה החיבור גם האיש משה וגו', וכבר עמד בזה הפרשת דרכים סוף דרוש רביעי. (ח), מה שנאמר ובני ישראל עשו כדבר משה, דתיאר אותן כאן בשם בני ישראל, והן אמת דנ"ל ברור דזה מוסב אדלעיל מיניה (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו', דהיינו הפחותים לא מיהרו לצאת על פי דבר משה, רק על פי דבר מצרים, אבל בני ישראל עשו כדבר משה ונזדרזו ולא המתינו עד שתחזק יד מצרים למהר לשלחם, ואם כן לפי זה מה שנאמר וישאלו היינו סיפור בפני עצמו, אבל עדיין קשה דמכל מקום מוסב על בני ישראל, ולמה אמר עוד וה' נתן את חן העם הזה. (טי"ת), יש לדקדק דהוא מקרא מסורס, דמקודם אמר וישאלו, ואחר כך אמר שנתן חן, וחוזר וקורא אותן עם אחר שקרא אותן כבר בני ישראל. (יו"ד), יש לדקדק דאמר וישאילום, דהוא מבנין הכבד ועיין רש"י (ד"ה וישאלום), ובמסכת ברכות (ט' ע"ב) דרשו וישאילום בעל כרחם, והדרשה תדרש. (יא), יש להפליא כיון שמבואר בתורה הק' שישראל היו עסוקין אז בביזת מצרים שלא ברצונם לדעת רז"ל, רק על ידי ציוה הקב"ה ומשה עבדו, אם כן אמאי אמרו רז"ל בסוטה (דף י"ג.) אויל שפתים ילבט (משלי י ח), אלו ישראל שנפנו על כסף וזהב ולא על עצמות יוסף, עיין שם בחדושי אגדה של זקני הגאון מהרש"א ז"ל, ולא ראיתי מי שעמד בזה, ובפרט על פי מה שפירש האלשיך שהציוה היה בעת הבהלה ידברו למצרים אודות השאלה, וזה היה אמונה ובטחון שדברו למצרים בעת אבלם ובכייתם על מתם להשאיל להם לשמח בחגם, עיין עליו. ואם כן הוכרחו אז לפנות על כסף וזהב, והוא פלא עצום. (יב), יש להפליא בעיקר דמילתא איך יצוה ה' לישראל לעשות כך, אף שמן הדין היה מגיע להם חלף עבודתם, מכל מקום הוי חילול השם לעכו"ם שאינם מבינין זה, כמו שלא היו יודעין אנשי מצרים שבאו לדין לפני אלכסנדרוס, עד שהשיב להם גביהא בן פסיסא (סנהדרין דף צ"א [ע"א]), ויאמרו עם ה' אלה, עיין בכלי יקר שפירש משום קושיא זו דישאלו היינו לשון מתנה, אבל הוא דוחק שאין הדעת סובלו, והוא יתנגד לכל מאמרי רז"ל באותו הענין.