Chasidut על שמות 12:46

וְזֶה שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בְּקָרְבַּן פֶּסַח (שמות י״ב:מ״ו): וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, (וְכָתוּב בַּזֹּהַר (בא דף מא:): שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִין בָּעֲצָמוֹת לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ, וְזֶה הָיָה קָשֶׁה מְאֹד לְהַמִּצְרִים, עַיֵּן שָׁם), כְּדֵי שֶׁיַּבְחִינוּ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֶת עַצְמוֹ אִם בְּרִיתוֹ עַל תִּקּוּנוֹ. כִּי בַּפֶּסַח כְּתִיב בּוֹ (שם): וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ, כִּי עִקַּר הַפֶּסַח תָּלוּי בְּמִצְוַת מִילָה, כַּיָּדוּעַ. וּכְשֶׁהִשְׁלִיכוּ אֶת עַצְמוֹתָיו לַכְּלָבִים, וְרָאוּ אִם שָׁלְטוּ בָּהֶם הַכְּלָבִים, חַס וְשָׁלוֹם, הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין הַבְּרִית, חַס וְשָׁלוֹם, עַל תִּקּוּנוֹ.

(ב) עוד יש לומר טעם על מה שנקרא שבת הגדול. בהקדים לפרש בסדר הגדה (של פסח) חכם מה הוא אומר וכו', ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו', רשע מה הוא אומר מה העבודה האת לכם, לכם ולא לו וכו'. והנה הקושיא מפורסמת במה נשתנה שאלת חכם מהרשע, הלא אתכם הוי כמו לכם, וגם התשובה אין מפטירין וכו', הוא תמוה וצריך ביאור, ויתר הדקדוקים המבואר במפרשים. ולהבין כל זה, נקדים מה שאמרתי טעם על שהכביד ה' לב פרעה, על פי הרשב"ם דבאונס קל לא גמיר ומקנה כמו באונס גמור, ותוכן לבות ה' ויודע לב פרעה אף שבפיו נכנע לשלחם, עדיין לא הוי האונס גדול אצלו שיסכים בלב, ולזה חיזק ה' והכביד את לבו שלא שלח בפועל, עד שיסכים בלב לצווי ית', וזה היה רק על ידי מכות בכורים דהוי אונס גדול, ואז הסכים בלב והוי שחרור גמור, כמבואר היטב למעלה (ריש פרשת בא אות חי"ת) בארוכה, עיין שם. ועל פי זה ביארנו שם הא דכתיב בפרשת קדש (שמות יג יד-טז) והיה כי ישאלך בנך מה זאת ואמרת אליו וגו', מה היא השאלה והתשובה, עיין שם היטב לבלי נצטרך לכפול הדברים. ועתה נאמר, דהא זה מבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דאנחנו מחויבים לעבדו יתברך בעד הטובות שעשה עמנו, עיין שם. ועל כן דעת לנבון נקל שלכן על כל טובה ונס שעשה עמנו, יש מצוה שהיא העבדות על הטובה, ושיזכור בהטובה ההיא להלל לשמו יתברך, ועל כן במה שנצמח על ידי מכת בכורים, הן במה שגורשו ממצרים בחפזון על ידי זה, והן מה שאת בתינו הציל, לכאורה שורש הענין לא היו נצרך לנו, כי אחר ה' מכות הראשונות היה משלח פרעה אם לא שהכביד השי"ת לבו, ואם עשה זאת למען ספר שמו, למה מוטל עלינו חיוב מצוה עבורו, הלא זה לא נצרך מצידינו, ולא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, והבן. וזה שקשה להבן, אף שיודע עיקר הטעם. אך לפי מ"ש היה נצרך הכל עבורינו כדי שיהיה חירות מוחלטת, והיינו בעבור זה עשה ה' לי דייקא בצאתי ממצרים הידוע, שהיא טומאה עמוקה וצריך חירות מוחלטת ממנה, והבן זה. וכן בענין בכורים והיה כי ישאלך וגו' מה זאת, דהיינו קושיא הנ"ל דאין ענין זה לנו, ואמרת אליו בחזק יד וגו' מבית עבדים, וצריך חירות מוחלטת ואונס כמאן דלא עביד, לכך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה, ר"ל אף שהיה משלח, מכל מקום היה בקושיא ולא בלב שלם, ולכך ויהרוג וגו' על ידי זה גמר ומקנה כי היה אונס גמור, ולכך כיון שהיה לטובתינו אני זובח וגו' (שמות יג טז), והיינו תירץ הנ"ל. ועל פי זה יתפרש גם כן הקרא (בפרשת בא) בענין פסח, אחר שגמר דיני פסח אמר (שמות יב יא-יג) וככה תאכלו אותו וגו' ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה', (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים והכתי כל בכור וגו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים וגו', (שמות יב יג) והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וגו'. דהנה מה שאמר והיה הדם לכם לאות וגו', הוא משולל הבנה מאד דכיון שנאמר אני ה', ודרשו (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א) אני ולא שליח, למה יצטרך לאות שידע היכן ישראל דר, הלא הכל גלוי לפניו יתברך חשך כאור. גם מה כונת הפסוק באומרו פסח הוא לה', ומה זה הסמיכות ועברתי וגו'. אבל הנ"ל בזה, כי בענין פסח שהוא על שפסח על בתי בני ישראל וגו' (שמות יב כז), יש להקשות אותו הקושיא עצמו שכתבנו לעיל בענין בכורים, הלא לולי שהכביד ה' לבו, היה משלח מקודם ולא היינו צריכים לנס זה שפסח וכו'. וי"ל גם כן התירוץ הנ"ל בעצמו שכתבנו שם, והבן. והנה התירץ הנ"ל באמת הוא רק להשואלים שאינם חכמים, שעל כן כינהו רז"ל בשם תם ואינו יודע לשאול, אבל באמיתת הענין אין צורך לתירץ הנ"ל, ואין כאן התחלת הקושיא מטעם שאבאר. ועל פי זה יתיישב עוד קושיות, כי אם הטעם של פסח הוא על שעשה עמנו שפסח על בתינו, קשה מה הטעם של פסח הראשון, הלא עדיין לא היה הטובה הנ"ל וכי דרכו ית' לקבל ערבון (שקורין אדרויף געלד), ומי הקדימנו ואשלם כתיב (איוב מא ג). ועוד בטעם הפשוט אינו מיושב רק הטעם של פסח דרך כלל, אבל לא הפרטים. אבל האמת הוא דהקושיא הראשונה שכתבנו לעיל בענין מצה ובכורים לא קשה מידי, דבאמת אין טובה גדולה לישראל יותר ממה שנתקדש שמו על ידינו והוא אמיתית הענין, אך אין זה נכנס בלב נעדרי החכמה, לכך צריכין לתירץ הנ"ל שכתבתי, והוא גם כן אמת ואומרים אותו להם, ולמי שאינו יודע לשאול. והנה בענין פסח להטעם הפשוט על שפסח, הוי פסח לנו על שפסח עלינו. אך יש עוד טעם אחר, דעיקר הפסח היה קידוש שמו יתברך וביטול עבודת אלילים וטומאת מצרים, על כן נצטוו לקחתו בפירסום מבעשור כמה ימים, כדי שיהיה משך זמן להתפרסם ולשחוט וליתן על המשקוף וגו', כדי שיראה דמו מבחוץ לעין כל, ואין לך ביטול עבודה זרה גדול מזה. ועל פי זה יש טעם בכל הפרטים, כמו שכתבו המפרשים (עיין זוהר ח"ב מ"א ע"ב) שעל כן נאסר שבירת עצם (שמות יב מו), כדי שיגררו הכלבים העצמות ויקברם המצרים, ויהיה גמר ביטולו בידיהם כדין ע"א של נכרי ובזה נשקע טומאתם, ועל פי זה פסח הוא לה' שנתקדש שמו. ועל פי זה מיושבים כל הקושיות, דהיינו הפסח הראשון היה גם כן עבור זה שיתקדש שמו ית' ואין לנו טובה גדולה מזה, וענין אות על הבתים, היינו לאות שבטלנו ע"א וכדאי להגן עלינו, והיינו וראיתי את הדם, והבן והוא נכון. והנה מבואר במשנה דפסחים (צ"ו ע"א) מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים טעון משקוף, ואין פסח דורות טעון על המשקוף וכו'. פסח מצרים נאכל בחפזון, ואין פסח דורות נאכל בחפזון, עד כאן.

כל הבכור אשר יולד וגו' תקדיש לה' אלהיך. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שזו הפרשה היא הקדמה לכל המועדים. כי המועדים נקראים פני ה' שאז מאיר השי"ת פנים מאירות לישראל ובאור פני מלך ה' נכללו כל השפעות טובות ובראשית הנקודה מהארת פנים שבא בתפיסת ישראל בה נכלל כל הטובה מראשית עד אחרית וזה שאי' (קידושין נט) לא מזבנינא לה דארעא קמייתא הוא ולא מסמנא מילתא היינו שבהשפעה ראשונה שבא בתפיסת הכרת האדם שם נכלל הכל לכן קבע בה השי"ת הכרה בראשית זו הנקודה וזה מצות בכור שנקרא ראשית וכמו שהציב השי"ת בכל התחפלות השפעה מצורה לצורה במירוח הכרי נתחייבה בתרומה בראיית פני הבית במעשר בגלגול עיסה בחלה. וכשבאה ההשפעה לגמרי בתפיסת האדם אחר שנאפה בתנור אמרו (סנהדרין ק"ב) מהיכא בעית למשרי המוציא וכו' מהיכי דקדים בישולא כי כל ההכנות עד האפי' נעשית ע"י פעולת אדם שתתקרב יותר לתוך תפיסתו ורק קדימת מקום בישולא זה ניכר שהוא רק מצד השי"ת כי מפני מה קדים בזה המקום דוקא הלא מצד פעולת האדם ניתן כל הלחם בשלימות לתוך התנור בבת אחת מוכח מזה שזה הוא המקום שהשי"ת מתחיל למסור לתפיסת האדם ולכן זה המקום קדים בישולא דרפתא ולזה צריך האדם מצדו להתייצב בזו ההכרה ולברך על זה ברכת המוציא. והנה ביציאת מצרים התחיל השי"ת להבחין ההבדל שבין ישראל לאומות כדאי' (ב"מ ס"א) למה נאמר יציאת מצרים אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור. וזה ההבדל הוא למעלה מהתפיסה לכן צריך האדם להמשיך זה ההבדל לתוך תפיסתו שיהיה לו הכרה בזה כענין שנאמר (שמות ל"א) לדעת כי אני ה' מקדשכם וזו ההכרה הוא רק ע"י פדיון ע"י יגיעה ועבודה וזה רומז מצות פדיון בכור אדם ובכור בהמה. ובזו הפרשה נאמר ג"כ שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. לילה רומז על ישועה שהוא למעלה מהתפיסה ולעומת ישועה כזו צריכין לגודל שמירה שלא יסמוך האדם על גודל תקיפות זה ורק שיוסיף מצדו בזה כל הצמצומים ולזה נאמר אח"ז וזבחת פסח וגו' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני שזה רומז על צמצום. כי בחפזון יצאת מארץ מצרים היינו אחר שהישועה היתה בחפזון למעלה מתפיסת אדם לכן לעומת זה צריכין ישראל לפעולות של מצוה שהוא ג"כ בגודל מהירות כי חמץ מורה על מתינות כדאי' (מכילתא בא פ"ט) כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות. מצוה שבא לידך עשה אותה מיד ומצה רומז על מהירות כדאי' (פסחים קט"ז.) הוא מסיק ואשתו אופה כי כל ענין זו הישועה היתה באורח דילוג שמצד השי"ת כבר היו נגמרים בשורש כל הבירורים של ישראל אכן האדם מצדו אינו רשאי לסמוך על השלימות שיש בו מהשורש למעלה מתפיסתו יען שבעוה"ז אין שום לבוש שיהיה מבורר לכן צריך האדם מצדו לברר תמיד זו הישועה לפי תפיסת דעתו. וע"ז הענין ביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שאלת החכם ששואל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם והיינו שזאת יודע החכם שבלתי אלו החוקים והמשפטים הוא האדם משולל חיים בשורש ורק שאלתו הוא אחר שבאמת הוא כל כח העבודה והבירורים ג"כ רק מכחו ית' כדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך א"כ מדוע בחר השי"ת רק בישראל שהם יהיו הכלי לעבודה הלא כן היה בכחו ית' לעשות אומה אחרת כלי לעבוד ולברר. וע"ז משיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו כיון שיש לך מתיקות בעבודות האלה ועוד זאת שרואה אתה שבאמת יש בישראל מדות טובות ויקרות יותר מהנמצא בכל האומות כי בחר בהם השי"ת א"כ מה לך לחפור ולבקש עוד יותר בעומק ולשאול מדוע בחר השי"ת בשורש רק בישראל מכל העמים דבר שהוא לגמרי למעלה מגדר תפיסתך ואין עליך לחקור בה. וזה רומז מה שנאמר בקרבן פסח (שמות י״ב:מ״ו) ועצם לא תשברו בו היינו שלא לשבור העצם ולחפור בו בעומק לטעום המוח שבתוכו להבין מדוע זה בחר השי"ת רק בישראל כי כל עיקר החיוב הוא רק שישמור לבלתי יפיג טעמו מפיו היינו לברר א"ע מצדו איך שמגיע אליו הישועה אף במשפט בשורת הדין ע"י עבודתו ביגיע כפיו אבל לא לחפור בשורש ההתחלה מדוע הכין השי"ת רק אותו לכלי מוכן לישועה. והנה על מצה נאמר הטעם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים שזה הבירור הוא מצד האדם שרומז על שבכח ישראל להמשך אחר רצונו ית' בחפזון ומהירות לזה צריכין ישראל להראות זאת מפורש בפעולה שנעשית בחפזון. אכן בירור האמתי מזה החפזון נתגלה אח"כ בחג השבועות בזה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מה שאין זאת בכח שום אומה ולשון עד שמפני זה נקראים ישראל אצלם עמא פזיזא כדאיתא (שבת פ"ח.) א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו וכו'. ומזה נתבררו ישראל שבמקום שנוגע לכבוד שמים אין מתיישבים כלל רק עושים במהירות ובחפזון רצונו ית' יותר מכפי כחם: