Chasidut על שמות 13:14

ועל פי האמור מובן היטב טעם של מצוה פדיון הבכור, דלפי מ"ש מבואר דרק על ידי מכות בכורים הבא באחרונה והיה אונס גדול, היה גומר ומקנה בלב, אם כן רק על ידי זה היה הפדיה ממצרים, לכך מדה כנגד מדה מציוון אנחנו לפדות הבכורים. ועל פי זה מבוארין הפסוקים בפרשת קדש (שמות י ב-טז), שלכאורה יש לדקדק בהן (א), (שמות יג ג) ויאמר משה זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ, כל זה אין ענינו לכאן. (ב), (שמות יג יד) כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת, מה היא השאלה, ומה נשתנה מצוה זו שישאל הטעם יותר מכל המצות. (ג), התשובה תמוה מהפך הסדר, מעיקרא אמר כי בחזק יד הוציאנו, ואחר כך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחני וגו'. (ד), דהוה ליה למימר כי לא אבה, או לא רצה לשלחנו, ומהו לשון כי הקשה. (ה), (שמות יג טז) והיה לאות על ידך, עיין רש"י (ד"ה ולטוטפת), ואינו נמשך לכאן לפי הפשוט. ולפי מ"ש הכל נכון ומסודר היטב, כי השי"ת אמר למשה קדש לי כל בכור, ויאמר משה אל העם הטעם זכור אם היום הזה, שהוא תוך זמנו אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים דייקא, אם כן צריכין לשחרורו, לזה אמר ולא יאכל חמץ, והיינו משום שהיה באמצע הזמן רק ולא יכלו להתמהמה, כדכתיב כי לא חמץ כי גרשו ממצרים וגו'.

או יאמר, על פי שפירשתי (בסוף פרשה זו) דברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז) דחצי שיעור בחמץ נלמד מלא יאכל (שמות יג ג), הוא הדין משהו נפיק מזה, דאף דבטל דאין האוכל מרגיש הטעם, אם כן לא מקרי אוכל, אבל דבר זה נאכל דמה לו להנאכל אם מרגיש האוכל או לא, וטעם של משהו משום דלא יכלו להתמהמה (שמות יב לט), וכל הגאולה היה תולה רק במשהו כרגע, לכך איסורו במשהו והבן, וכמו שיבואר להלן במקומו עיין שם. (שמות יג ד) היום אתם יוצאים דייקא, דעל ידי מכות בכורים גמר ומקנה, וחזר וביאר בפרשת (שמות יג יא) והיה כי יביאך וגו', (שמות יג יב) והעברת כל פטר רחם וגו', (שמות יג יד) והיה כי ישאלך וגו' מה זאת, ר"ל למה דוקא זאת המכה עושין לה זכרון ולא אחרות, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו וגו' מבית עבדים כנ"ל, (שמות יג טו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחני, ר"ל אף שהיה משלח, מכל מקום היה לו בקושיית לב ולא בלב שלם, ולכך אמר בלשון זה ולא אמר ויהי כי לא אבה פרעה לשלחנו, או לא רצה, ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת היה משלח אם לא חזק ה' את לבו והבן, ויהרוג ה' כל בכור, בזה היה אונס גדול מאד מבכור פרעה וגו', על כן וגו' אני זובח, שכל הקרבנות נצמחו על ידי זה ששם לא היו יכולים להקריב, דמצרים עבדו לבקר וצאן, וכל בכור בני אפדה, שהפדיה ממצרים היה רק על ידי זה, (שמות יג טז) והיה לאות על ידך שיש בהן קבלת עול מלכות שמים, ומורה עבדי הם (ויקרא כה נה), ולא עבדים לעבדים (קידושין כ"ב ע"ב), והוי אות כי בחוזק יד הוציאנו, ר"ל אף שהיה בחוזק יד, מכל מקום הוציאנו ה' ממצרים דהוי יציאה גמורה, והבן.

(ב) עוד יש לומר טעם על מה שנקרא שבת הגדול. בהקדים לפרש בסדר הגדה (של פסח) חכם מה הוא אומר וכו', ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו', רשע מה הוא אומר מה העבודה האת לכם, לכם ולא לו וכו'. והנה הקושיא מפורסמת במה נשתנה שאלת חכם מהרשע, הלא אתכם הוי כמו לכם, וגם התשובה אין מפטירין וכו', הוא תמוה וצריך ביאור, ויתר הדקדוקים המבואר במפרשים. ולהבין כל זה, נקדים מה שאמרתי טעם על שהכביד ה' לב פרעה, על פי הרשב"ם דבאונס קל לא גמיר ומקנה כמו באונס גמור, ותוכן לבות ה' ויודע לב פרעה אף שבפיו נכנע לשלחם, עדיין לא הוי האונס גדול אצלו שיסכים בלב, ולזה חיזק ה' והכביד את לבו שלא שלח בפועל, עד שיסכים בלב לצווי ית', וזה היה רק על ידי מכות בכורים דהוי אונס גדול, ואז הסכים בלב והוי שחרור גמור, כמבואר היטב למעלה (ריש פרשת בא אות חי"ת) בארוכה, עיין שם. ועל פי זה ביארנו שם הא דכתיב בפרשת קדש (שמות יג יד-טז) והיה כי ישאלך בנך מה זאת ואמרת אליו וגו', מה היא השאלה והתשובה, עיין שם היטב לבלי נצטרך לכפול הדברים. ועתה נאמר, דהא זה מבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דאנחנו מחויבים לעבדו יתברך בעד הטובות שעשה עמנו, עיין שם. ועל כן דעת לנבון נקל שלכן על כל טובה ונס שעשה עמנו, יש מצוה שהיא העבדות על הטובה, ושיזכור בהטובה ההיא להלל לשמו יתברך, ועל כן במה שנצמח על ידי מכת בכורים, הן במה שגורשו ממצרים בחפזון על ידי זה, והן מה שאת בתינו הציל, לכאורה שורש הענין לא היו נצרך לנו, כי אחר ה' מכות הראשונות היה משלח פרעה אם לא שהכביד השי"ת לבו, ואם עשה זאת למען ספר שמו, למה מוטל עלינו חיוב מצוה עבורו, הלא זה לא נצרך מצידינו, ולא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, והבן. וזה שקשה להבן, אף שיודע עיקר הטעם. אך לפי מ"ש היה נצרך הכל עבורינו כדי שיהיה חירות מוחלטת, והיינו בעבור זה עשה ה' לי דייקא בצאתי ממצרים הידוע, שהיא טומאה עמוקה וצריך חירות מוחלטת ממנה, והבן זה. וכן בענין בכורים והיה כי ישאלך וגו' מה זאת, דהיינו קושיא הנ"ל דאין ענין זה לנו, ואמרת אליו בחזק יד וגו' מבית עבדים, וצריך חירות מוחלטת ואונס כמאן דלא עביד, לכך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה, ר"ל אף שהיה משלח, מכל מקום היה בקושיא ולא בלב שלם, ולכך ויהרוג וגו' על ידי זה גמר ומקנה כי היה אונס גמור, ולכך כיון שהיה לטובתינו אני זובח וגו' (שמות יג טז), והיינו תירץ הנ"ל. ועל פי זה יתפרש גם כן הקרא (בפרשת בא) בענין פסח, אחר שגמר דיני פסח אמר (שמות יב יא-יג) וככה תאכלו אותו וגו' ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה', (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים והכתי כל בכור וגו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים וגו', (שמות יב יג) והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וגו'. דהנה מה שאמר והיה הדם לכם לאות וגו', הוא משולל הבנה מאד דכיון שנאמר אני ה', ודרשו (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א) אני ולא שליח, למה יצטרך לאות שידע היכן ישראל דר, הלא הכל גלוי לפניו יתברך חשך כאור. גם מה כונת הפסוק באומרו פסח הוא לה', ומה זה הסמיכות ועברתי וגו'. אבל הנ"ל בזה, כי בענין פסח שהוא על שפסח על בתי בני ישראל וגו' (שמות יב כז), יש להקשות אותו הקושיא עצמו שכתבנו לעיל בענין בכורים, הלא לולי שהכביד ה' לבו, היה משלח מקודם ולא היינו צריכים לנס זה שפסח וכו'. וי"ל גם כן התירוץ הנ"ל בעצמו שכתבנו שם, והבן. והנה התירץ הנ"ל באמת הוא רק להשואלים שאינם חכמים, שעל כן כינהו רז"ל בשם תם ואינו יודע לשאול, אבל באמיתת הענין אין צורך לתירץ הנ"ל, ואין כאן התחלת הקושיא מטעם שאבאר. ועל פי זה יתיישב עוד קושיות, כי אם הטעם של פסח הוא על שעשה עמנו שפסח על בתינו, קשה מה הטעם של פסח הראשון, הלא עדיין לא היה הטובה הנ"ל וכי דרכו ית' לקבל ערבון (שקורין אדרויף געלד), ומי הקדימנו ואשלם כתיב (איוב מא ג). ועוד בטעם הפשוט אינו מיושב רק הטעם של פסח דרך כלל, אבל לא הפרטים. אבל האמת הוא דהקושיא הראשונה שכתבנו לעיל בענין מצה ובכורים לא קשה מידי, דבאמת אין טובה גדולה לישראל יותר ממה שנתקדש שמו על ידינו והוא אמיתית הענין, אך אין זה נכנס בלב נעדרי החכמה, לכך צריכין לתירץ הנ"ל שכתבתי, והוא גם כן אמת ואומרים אותו להם, ולמי שאינו יודע לשאול. והנה בענין פסח להטעם הפשוט על שפסח, הוי פסח לנו על שפסח עלינו. אך יש עוד טעם אחר, דעיקר הפסח היה קידוש שמו יתברך וביטול עבודת אלילים וטומאת מצרים, על כן נצטוו לקחתו בפירסום מבעשור כמה ימים, כדי שיהיה משך זמן להתפרסם ולשחוט וליתן על המשקוף וגו', כדי שיראה דמו מבחוץ לעין כל, ואין לך ביטול עבודה זרה גדול מזה. ועל פי זה יש טעם בכל הפרטים, כמו שכתבו המפרשים (עיין זוהר ח"ב מ"א ע"ב) שעל כן נאסר שבירת עצם (שמות יב מו), כדי שיגררו הכלבים העצמות ויקברם המצרים, ויהיה גמר ביטולו בידיהם כדין ע"א של נכרי ובזה נשקע טומאתם, ועל פי זה פסח הוא לה' שנתקדש שמו. ועל פי זה מיושבים כל הקושיות, דהיינו הפסח הראשון היה גם כן עבור זה שיתקדש שמו ית' ואין לנו טובה גדולה מזה, וענין אות על הבתים, היינו לאות שבטלנו ע"א וכדאי להגן עלינו, והיינו וראיתי את הדם, והבן והוא נכון. והנה מבואר במשנה דפסחים (צ"ו ע"א) מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים טעון משקוף, ואין פסח דורות טעון על המשקוף וכו'. פסח מצרים נאכל בחפזון, ואין פסח דורות נאכל בחפזון, עד כאן.