Chasidut על שמות 13:16

ויהי בשלח פרעה את העם (שמות יג יז). איכא מאן דאמר במסכת מגילה (דף יו"ד (י') ע"ב) דכל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא צרה, דכבר כתבתי דממה שהיה צריך לשליחת פרעה, נשמע שלא נשלם הזמן וצריכין להשלים, אך החירות באמצע הזמן הוא על שני דרכים, או זכו, כמו שמצינו (סנהדרין צ"ח ע"א) בקץ המיועד זכו אחישנה (ישעיה ס כב), והוא הדין בגלות מצרים, דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כתיב (מיכה ז טו), אלמא דבסוג אחד הם, ואז לא היו צריכין להשלים, כמו שבגאולה העתידה אין אחריו גלות אף בבחינת אחישנה, רק שיש בחינה של מהירת החירות מחמת שלא זכו, כמו שידוע מפסוק (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, ואז מן הצורך להשלים. וידוע מהמדרש (במ"ר פ"כ כ"ג) דכל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, והיינו ויהי בשלח פרעה את העם, דכיון דפרעה שלחם וגם את העם, על כן ויהי, וזה ברור ודוק. ועל פי זה יובן הסמיכות (שמות יג טז) והיה לאות על ידך וגו' כי בחזק יד וגו', דהעיקר שצריך לאות להזכרון, היינו שלא ישתכח בהגלות שאינו ניכר החירות, והיינו והיה לאות וגו' משום ויהי בשלח פרעה, ואם כן יובן דיהיה עוד גלות, לכך צריך אות לזכרון כנ"ל. ועל פי הדברים האלה יובן אמרם במדרש (שמו"ר כ' ח') ויהי בשלח פרעה, משה צווח ווי שלא יכנס לארץ, והוא תמוה דמה שאייטיה הכא. ולפי מ"ש אתי שפיר, כי על ידי בשלח פרעה שהוצרכו שהוא ישלחם, הבינו כי אין הגאולה שלימה וניצחית, כי יהיו עוד בגליות אחרות להשלים הזמן, ועל ידי זה הבין משה שלא יכנס לארץ, כי אם היה נכנס היה הגאולה ניצחית, כמ"ש בעשרה מאמרות בפסוק (דברים ג כה) אעברה נא (מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט"ז), והבן.

ועל פי האמור מובן היטב טעם של מצוה פדיון הבכור, דלפי מ"ש מבואר דרק על ידי מכות בכורים הבא באחרונה והיה אונס גדול, היה גומר ומקנה בלב, אם כן רק על ידי זה היה הפדיה ממצרים, לכך מדה כנגד מדה מציוון אנחנו לפדות הבכורים. ועל פי זה מבוארין הפסוקים בפרשת קדש (שמות י ב-טז), שלכאורה יש לדקדק בהן (א), (שמות יג ג) ויאמר משה זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ, כל זה אין ענינו לכאן. (ב), (שמות יג יד) כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת, מה היא השאלה, ומה נשתנה מצוה זו שישאל הטעם יותר מכל המצות. (ג), התשובה תמוה מהפך הסדר, מעיקרא אמר כי בחזק יד הוציאנו, ואחר כך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחני וגו'. (ד), דהוה ליה למימר כי לא אבה, או לא רצה לשלחנו, ומהו לשון כי הקשה. (ה), (שמות יג טז) והיה לאות על ידך, עיין רש"י (ד"ה ולטוטפת), ואינו נמשך לכאן לפי הפשוט. ולפי מ"ש הכל נכון ומסודר היטב, כי השי"ת אמר למשה קדש לי כל בכור, ויאמר משה אל העם הטעם זכור אם היום הזה, שהוא תוך זמנו אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים דייקא, אם כן צריכין לשחרורו, לזה אמר ולא יאכל חמץ, והיינו משום שהיה באמצע הזמן רק ולא יכלו להתמהמה, כדכתיב כי לא חמץ כי גרשו ממצרים וגו'.

או יאמר, על פי שפירשתי (בסוף פרשה זו) דברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז) דחצי שיעור בחמץ נלמד מלא יאכל (שמות יג ג), הוא הדין משהו נפיק מזה, דאף דבטל דאין האוכל מרגיש הטעם, אם כן לא מקרי אוכל, אבל דבר זה נאכל דמה לו להנאכל אם מרגיש האוכל או לא, וטעם של משהו משום דלא יכלו להתמהמה (שמות יב לט), וכל הגאולה היה תולה רק במשהו כרגע, לכך איסורו במשהו והבן, וכמו שיבואר להלן במקומו עיין שם. (שמות יג ד) היום אתם יוצאים דייקא, דעל ידי מכות בכורים גמר ומקנה, וחזר וביאר בפרשת (שמות יג יא) והיה כי יביאך וגו', (שמות יג יב) והעברת כל פטר רחם וגו', (שמות יג יד) והיה כי ישאלך וגו' מה זאת, ר"ל למה דוקא זאת המכה עושין לה זכרון ולא אחרות, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו וגו' מבית עבדים כנ"ל, (שמות יג טו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחני, ר"ל אף שהיה משלח, מכל מקום היה לו בקושיית לב ולא בלב שלם, ולכך אמר בלשון זה ולא אמר ויהי כי לא אבה פרעה לשלחנו, או לא רצה, ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת היה משלח אם לא חזק ה' את לבו והבן, ויהרוג ה' כל בכור, בזה היה אונס גדול מאד מבכור פרעה וגו', על כן וגו' אני זובח, שכל הקרבנות נצמחו על ידי זה ששם לא היו יכולים להקריב, דמצרים עבדו לבקר וצאן, וכל בכור בני אפדה, שהפדיה ממצרים היה רק על ידי זה, (שמות יג טז) והיה לאות על ידך שיש בהן קבלת עול מלכות שמים, ומורה עבדי הם (ויקרא כה נה), ולא עבדים לעבדים (קידושין כ"ב ע"ב), והוי אות כי בחוזק יד הוציאנו, ר"ל אף שהיה בחוזק יד, מכל מקום הוציאנו ה' ממצרים דהוי יציאה גמורה, והבן.