Chasidut על שמות 13:17

ויהי בשלח פרעה את העם (שמות יג יז). איכא מאן דאמר במסכת מגילה (דף יו"ד (י') ע"ב) דכל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא צרה, דכבר כתבתי דממה שהיה צריך לשליחת פרעה, נשמע שלא נשלם הזמן וצריכין להשלים, אך החירות באמצע הזמן הוא על שני דרכים, או זכו, כמו שמצינו (סנהדרין צ"ח ע"א) בקץ המיועד זכו אחישנה (ישעיה ס כב), והוא הדין בגלות מצרים, דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כתיב (מיכה ז טו), אלמא דבסוג אחד הם, ואז לא היו צריכין להשלים, כמו שבגאולה העתידה אין אחריו גלות אף בבחינת אחישנה, רק שיש בחינה של מהירת החירות מחמת שלא זכו, כמו שידוע מפסוק (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, ואז מן הצורך להשלים. וידוע מהמדרש (במ"ר פ"כ כ"ג) דכל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, והיינו ויהי בשלח פרעה את העם, דכיון דפרעה שלחם וגם את העם, על כן ויהי, וזה ברור ודוק. ועל פי זה יובן הסמיכות (שמות יג טז) והיה לאות על ידך וגו' כי בחזק יד וגו', דהעיקר שצריך לאות להזכרון, היינו שלא ישתכח בהגלות שאינו ניכר החירות, והיינו והיה לאות וגו' משום ויהי בשלח פרעה, ואם כן יובן דיהיה עוד גלות, לכך צריך אות לזכרון כנ"ל. ועל פי הדברים האלה יובן אמרם במדרש (שמו"ר כ' ח') ויהי בשלח פרעה, משה צווח ווי שלא יכנס לארץ, והוא תמוה דמה שאייטיה הכא. ולפי מ"ש אתי שפיר, כי על ידי בשלח פרעה שהוצרכו שהוא ישלחם, הבינו כי אין הגאולה שלימה וניצחית, כי יהיו עוד בגליות אחרות להשלים הזמן, ועל ידי זה הבין משה שלא יכנס לארץ, כי אם היה נכנס היה הגאולה ניצחית, כמ"ש בעשרה מאמרות בפסוק (דברים ג כה) אעברה נא (מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט"ז), והבן.

וירא בלק בן צפור וגו' (במדבר כב ב). יש לדקדק במקראות אלו טובא. (א), מה שמדקדק האברבנאל דהלא היראה מתייחסת אחר הרואה את דבר המפחיד, וכאן שייך שמיעה. (ב), למה משני מפסוק ראשון לשני מישראל לעם (במדבר כב ג). (ג), בנתינת הטעם כי רב הוא, קשה אם כן אינו תולה הפחד במה שראו שעשו לאמורי, רק במה שראו שרב הוא, ומה שראו שעשו לאמורי בעצמם הקל וחומר כמו שפירש רש"י (ד"ה וירא), אינו תולה אם רב אם מעט הוא יהיה איך שיהיה כיון שנצחו לאמורי הקל וחומר במקומו. ואין לומר דכי בלשון אף כמו שפירש הראב"ע בכי קרוב הוא (שמות יג יז), ואם כן קאי כי רב הוא על מואב. אך אין זה מארבע לשונות שמסרו לנו רז"ל (ר"ה ג' ע"א) דמשמש כי בהן, וכבר כתבנו בזה במקום אחר, ובודאי הקבלה עיקר. (ד), למה חזר וקרא אותן בני ישראל. (ה), ויאמר מואב (במדבר כב ד), למה לא בלק מלכם. (וא"ו), למה קורא אותן בשם הקהל. (זיי"ן), ובלק בן צפור מלך למואב, איך נמשך לכאן. (חי"ת), וישלח מלאכים (במדבר כב ה), קושית האברבנאל שאלה ד', למה לא התאמץ בלק בחרב ובפרשים. (טי"ת), הנה עם יצא ממצרים, מה לו בזה מאיזה מקום יצאו ובאו. (יו"ד), הנה כיסה את עין הארץ, מה טובו. (יא), והוא שוכן מבעיא ליה. (יב), ממולי אין לו ביאור כלל, הן לפירוש התרגומים היה ראוי לומר למולי או מולי, והן לפירוש רש"י (ד"ה והוא). (יג) כי עצום הוא ממנו (במדבר כב ו), מה הודיע בזה. (יד), אולי אוכל נכה בו, דפתח ביחיד וסיים ברבים. (טו), שאלה ה' של הראב"ע כי פעם עשה בלק בטחונו על בלעם בדרך ספק, ופעם בטוח.

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים וגו' (במדבר לג א). ולהבין למאי הזכיר יציאת מצרים, אילו מי לא ידעינן זה עד עתה. על פי מה שפירשתי (איכה א א-ב) איכה ישבה וגו' (איכה א ב) בכה תבכה. על פי כי לא הזכיר המקונן רק הטפל מדברים הנוגעים אל שמחת העולם הכלה, ומניח העיקר קדושת ירושלים איך נתחלל ואיך גברה הטומאה. אך דזה נאמר תמיד ברמז, וכך מאמרו אם כך אירע שישבה בדד לאיזה עיר הוי בכיה, מכל שכן תבכה שיש לך לבכות, כי זה הוא דבר קל לנגד מה שידעת, וק"ל. וכמו שהיה ביציאת מצרים נגלה ונסתר, כמו שהארכתי בדרוש עבדים היינו, וכמו שפירשתי על פסוק (תהלים קיד א) בצאת ישראל ממצרים, ר"ל כי בני עליה הנקראים ישראל, הבינו וידעו שיצאו ממצרים ערות הארץ מקור הטומאה, אבל פחותי ערך הנקראים בית יעקב, נדמה להם שיצאו רק מעם לועז, והבן. וזה שאמר אלה מסעי בני ישראל, שהוצרכו למסעות הללו למען אשר יצאו מארץ מצרים טומאה עמוקה, כי על היציאה מארץ מצרים נכונים היו להם תיכף לכנס לארץ ישראל, אך העיקר היציאה מארץ מצרים ערות הארץ, ולכך הוצרכו שיהיה במדבר להזדכך שם ולהשתעבד שם. וזה שאמר (במדבר לג ב) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, ר"ל דבר זה כתוב לנו משה בתורת ה', כי עיקר היציאה היא ממש בשביל מסעיהם, ולא כמו העולה על הדעת כי הנסיעה היא רק טפל להגיע למחוז החפץ, רק היציאה עיקרו בשביל מסעיהם. ועל זה אמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, על פי המדרש שהבאתי בפרשת בשלח (שמו"ר כ' ט"ו) ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כו' (שמות יג יז), אמר ר' יהושע בן קרחה כדי ליתן להם את התורה במדבר, כיון שהיו שקועין בזוהמת מצרים, היו צריכים למירוק הזוהמא במסעות. והיינו ואלה מסעיהם, ר"ל דמסעיהם היו בהכרח בשביל מוצאיהם שהיה ממצרים מטומאה עמוקה, דבשביל הכנסה לארץ ישראל היה יכול להיות דרך ארץ פלשתים, ודוק. ולבאר זה צריך להסמיך דברי הכוזרי במאמר ראשון. ועל פי זה יתבאר בהפטורה דילן (ירמיהו ב׳:ד׳) שמדבר עם בית יעקב ובית ישראל (ירמיה ב ה) מה מצאו כי רחקו מעלי וילכו אחר ההבל, שזה היה העיקר אצלם תענוגים הגשמים, מתחלה היה על ידי התגברות היצר אף שהבינו האמת, ואחר כך ויהבלו שסברו שהאמת כך, (ועל פי מ"ש הכוזרי כי עיקר איש ישראלי שיהיה מדרגה אחרת למעלה מדומם צומח חי מדבר. וזה מדויק הפסוק כי מתחילה הלכו אחר ההבל, ואחר כך ויהבלו שנתעצמו עם ההבל), ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים דוקא, והמוליך אותנו במדבר לזכך אותנו, ואביא אתכם לאכול פריה (בחינת גשמית), וטובה (בחינת רוחנית), ודו"ק.