Chasidut על שמות 16:5

ויהי בעת ההיא וגו'. עיין בדברי חז"ל (בראשית רבה פ"ה, ב' וברש"י) שדרשו סמיכות הפרשה לכאן כי לכאורה לא היה לו להפסיק בפרשת יוסף. ומה שנראה לי בזה הוא כי הנה נודע ומבואר בשל"ה הקדוש אשר הגם שעיקר המלוכה היא ליהודה מלכות בית דוד שנאמר בו (תהלים פ"ט, ל"ז) זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי. מכל מקום התחלת תיקון המלוכה מוכרח להיות מבניה של רחל כמו שאול קודם לדוד ומשיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד. (כידוע כוונתו למארי קבלה בסוד (שמות ט"ז, ה') והיה ביום הששי והכינו וגו' כי יסוד הוא המכין למלכות). ונראה שעל זה רמז הכתוב באמור הקב"ה ליחזקאל (יחזקאל ל"ז, ט"ו-י"ז) קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו וגו' ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם אחד אל אחד וגו' והיו לאחדים בידך. כי עץ רומז למלכות על דרך שאמר דניאל (דניאל ד', י"ז-י"ט) אילנא די חזית וגו' אנת הוא מלכא וגו'. ועל כן שני המלכים קרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידך כי שניהם אחד הם שזה מוכרח להכין להשני, ולבסוף עץ אחד הם שדוד עבדי נשיא להם לעולם. ועל כן בתחילת צמיחת מלוכת יוסף בעת בואו למצרים שהוא תחילת מלכותו שנאמר עליו מבית הסורים יצא למלוך. גילגל הקב"ה גם כן התחלת צמיחת קרן מלכות בית דוד והוא שירד יהודה מאת אחיו וגו' עד שנולד בן פרצי שמשם המלך פורץ גדר לעשות לו דרך בית המלכות. ולזה אמר הכתוב ויהי בעת ההוא בעת שיוסף יצא למלוך התחיל להשתלשל מלכות דוד ושלמה. ועל כן כתיב וירד יהודה כי כשם שצמיחת מלוכת יוסף התחיל להיות מהשפלה רבה בבחינת (תהלים קי"ז, ז'-ח') מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים כן מלכות בית דוד וירד יהודה תחילה שהורידוהו אחיו מגדולתו ומלכותו כמאמר חז"ל (תנחומא ויגש ט'), ומשם יצא למלוך. ולזה אמר וירד יהודה מאת אחיו כלומר שירידתו לא היה רק מאת אחיו לבד שהורידוהו מהיות מושל עליהם. או יאמר מאת אחיו כלומר שוה ליוסף שכשם שהשפלת יוסף היה מאת אחיו שמכרוהו כן ירידת יהודה מאת אחיו היה והכל משום קרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידך וכזה כן זה כדבר האמור.

בגמרא כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך גו׳ להבין הענין נקדים מה שדרשו רז״ל ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול דכבר נתבאר בדף הקודם ענין מלאכת המשכן בל״ט מלאכות שהוא סוד העבודה השלימה לקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳, ו׳) לבנות כל הדברים שנפלו בשבירה בל״ט מלאכות שהוא בחינת משכן השוכן בתחתונים ולהביאן לשרשן העליון להמליך הבורא על כל העולם והנבראים לקיים מלא כל הארץ כבודו ובחינת עבודה זו כוללת הן בדבור הן במחשבה הן במעשה כאמור לעיל שבכל דבר שעושה יראה על החיות המלובש בדבר ההוא שהוא בהשבירה ובבוא הדבר ההוא ליד האדם הישראלי השלם שהוא קומה שלימה ודבוק החלק אלהי שבקרבו אל הבורא ברוך הוא אזי יש עלייה לדבר ההוא מענייני העולם ומביאו לשלימות הגמור כמו שאמור בדף הקודם שזה נקרא מלאכת המשכן שעושה משכן לבורא בכל העולם ומלואו בכל הל״ט מלאכות שהן חללי דעלמא כולו וכן בדבור ומחשבה כשמדבר דבורים אפילו בדברים ארציים שהן הכרחים יהיה גם כן כך על דרך זה שלא יהא שיחתו לצורך עצמו ולא יהיה בפירוד מהחיות העליון המשפיע לו החיות לדבר דבורים רק יכוין גם כן בבחינת ד״ע ה״ו והבן. וכן כשמדבר דבורים בתורה ותפלה ובאין לו מחשבות זרות כנודע סוד מחשבות הבאין לאדם בתפלה שהן אותיות ונשמות שנפלו בשבירה ובאין בתפלה להאדם ההוא שהן שייכין לשורש נשמתו להעלותן ולהביאן לכללן עם האותיות שהוא מדבר בדחילו רוחימו בחיות גדול וגם זה הוא בחינת מלאכת המשכן שמעלה ובונה בחינה ההוא שהוא בחינה הה׳ מן ה׳ מוצאות ששוכן בתחתונים שנפלו בשבירה. וכל זה בשית יומין דחול שאז הוא זמן בנין המשכן הל״ט מלאכות אך בבוא השבת נאסרו הל״ט מלאכות שאז הוא זמן הקמת המשכן כמו שכתוב ויקם משה את המשכן שהוא סוד הדעת מקים ומעלה א״ת המשכן עם כל הבחינות הכלולים מא׳ ועד ת׳ שנבנה בששת ימי החול ויש עלייה לכל הנבראים בקדושת שבת שמתפשט בכל העולמות ובכל הנבראים ועל כן אין מלאכת המשכן דוחה שבת מפני שהעבודה היא במדריגה העליונה למעלה מן העולם ובשבת אין באין לאדם השלם שעשה מלאכת המשכן בכל השבוע אין באין לאדם השלם שעשה מלאכת המשכן בכל השבוע אין באין לו מחשבות זרות לתקנם כי מלאכת המשכן אינו דוחה שבת מפני שבששת ימי השבוע העבודה ואהבה ויראה הם בצמצום מאחר שהוא עם זה העולם כי כל מה שהוא בעולמות הוא עדיין בגבול וצמצום אבל האהבה ויראה שבשבת הוא במוחין גדולין ובתענוג גדול שהוא למעלה מן העולם שאינו בצמצום כמו שכתוב בזוהר שבת שמא דקב״ה שלימו דכל סיטרין שהוא בשלימות הגמור שאינה בשבירה משאל כן בחול שהוא בשבירה בזה העולם שהוא למעלה מן העולם שאינו בצמצום כמו שכתוב בזוהר שבת שמא דקב״ה שלימו שכל סיטרין שהוא בשלימות הגמור שאינה בשבירה משאל כן בחול שהוא בשבירה בזה העולם שהוא בצמצום אז האהבה ויראה שצריכה לעובד ה׳ הוא גם כן בציצמצום אבל בשבת הוא בתענוג גדול תענוג שאין לו מיצר וגבול. וצריך להביא להאותיות שמתפלל בשבת התענוג הגדול שאין לו סוף שהוא הבורא ברוך הוא וברוך שמו שהוא שבת שמא דקב״ה וזהו ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול רק צריך להכניס התענוג הגדול שיאן לו סוף וגבול בהדבור בדעת גדול שהדעת ההוא רק יקים את המשכן שנבנה בששת ימי החול וזהו אז התתענג על ה׳ שהשם נקרא הויה על שם שמהוה כל העולמות וזה התענוג שבשבת הוא על פירוש למעלה מהויה העולמות בלי צמצומים כנודע שהויות עולמות היו על ידי צמצום. וזהו פירוש הש״ם כל המענג את השבת א״ת נקרא האותיות שמא׳ ועד ת׳ וכל המענג שמכניס התענוג בהאותיות שמא׳ ועד ת׳ בתענוג האמור על ידי מה שעשה בששת ימי החול ובנה בחינת מלאכת המשכן על ידי זה נותנין לו נחלה בלי מצרים הוא תענוג אין סוף בלי צימצום אבל מי שגם בשבת באין לו מחשבות מהשבירה הוא על ידי שלא הכין את עצמו בששת ימי החול ולא עסק בבנין מלאכת המשכן ואז בבוא השבת כיון שלא נגמר הבנין אי אפשר להדעת להקימו חלק שמגיע לשרש נשמתו כמו שאמרו רז״ל חול מכין לשבת והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות ט״ז, ה׳) כי מי שטרח בערב שבת יאכל ויתענג בשבת משאל כן כשלא הכין ונמצא שהוא עדיין בשבירה וכפי שעשה בששת ימי החול כך מרגיש בעצמו קדושת שבת ואחר כך נמשך לו גם כן קדושת שבת לששה ימי החול דלהבא כנודע כי עד יום רביעי נשארה הארת שבת משבת שעברה ומיום רביעי מתנוצץ קדושת שבת הבאה בנפש רוח נשמה ועל ידי זה נעשה בנין מלאכת המשכן על ידי סיוע שלמעלה הנמשך מקדושת שבת שעשבר והבא משאל כן מי שלא הכין בששת ימי החול שעברו אינו מרגיש קדושת שבת בשלימות ואין לו סיוע כל כך לימים הבאים. ועל כן אמרו אלו שמרו ישראל שבת ראשונה אין כל אומה ולשון שולטת בהם כי היה מסייעין להבא ושבת ראשונה נקרא בחינת שבת העליונה תענוג שלמעלה מן העולמות שהוא עליון וראשון לכל התענוגים שלמטה בעולמות ובצמצום ואילו שמרו והכינו את עצמם לזה מיד היו נגאלין כי בודאי היתה קדושת שבת מדייען כאמור וזהו מה שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב (שמות ל״ג, ו׳) כי סוד העדיים הוא תרין עטרין כמו שכתוב בזוהר שהן אהבה ויראה הגדולה שבשבת בתענוג שאין לו מיצר וגבול ובמתן תורה ניתנה להם כי כוונת הבורא שיהיה יום שכולו שבת שיהא העבודה בתענוג עליון הנ״ל רק אחר שחטאו נמשך ששה ימי החול וניטלו מהם העיטרין הגדולים וזכה משה ונטלן כמו שאמר האר״י ז״ל ובשבת מחזירן לישראל הזוכים לזה על ידי שהכינו את עצמם מקודם על ידי הל״ט מלאכות בבנין המשכן וזהו ישמח משה במתנת חלקו ואינו רוצה בשל אחרים רק שמחזיר להם לישראל. וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל עדת הוא מלשון עדיים הנ״ל שקבץ ואסף כל העיטרין של בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות אותם פירוש כל הדברים שבעולם בל״ט מלאכות וכל הדבורים ארציים אשר צוה ה׳ לעשות אותם לעשות לשון תיקון כמו אשר ברא אלהים לעשות שנמסר התיקון לשיראל להעלות כל הדברים שנפלו בשבירה שהוא בנין מלאכת המשכן אך ששת ימים תעשה מלאכה הנ״ל ותעשה היא מעצמה כאמור לעיל והוא בסיוע העליון על ידי קדושת שבת העבר והבא וביום השביעי יהיה לכם קודש לכם שלכם יהא העיטרין הנ״ל שבת שבחוץ לה׳ שתזכו להכניס התענוג העליון בהאותיות וכל זה על ידי עשיית המלאכה שבחול ועל כן הוא ציווי גם כן לעשות מלאכה בחול והבן:

ואח"כ צריך לעלות במעלה יתירה דהיינו "שליש במשנה", ר"ל שצריך האדם לכוין בלימודו לעולמות עליונים לשם יחוד כידוע. וזהו לשון משנה דהיינו כפול, לשון (שמות טז, ה) "והיה משנה על אשר ילקוטו כו'", וזהו "שנו חכמים בלשון המשנה" ר"ל ששנו בלשון כזה שהוא משנה כנ"ל, דהיינו שלמדו למטה וכוונתם למעלה ליחד. וזהו "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב" - מובן ממילא כנ"ל.