Chasidut על שמות 17:16

וְזֶה בְּחִינַת קְרִיאַת הַתּוֹרָה, כִּי אַף שֶׁעַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם מַמְשִׁיכִין אֲרִיכַת יָמִים, עִם כָּל זֶה בְּיוֹתֵר מְסֻגָּל לָזֶה קְרִיאַת הַתּוֹרָה, כִּי הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא כְּתוּבָה לְפָנֵינוּ, הִיא בְּחִינַת שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֵׁם הָעֶצֶם מַמָּשׁ וְכֵן הַפָּסוּק, "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ וְכוּ'" נֶאֱמַר גַּם כֵּן עַל סֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ הַמֶּלֶךְ לִכְתֹּב לוֹ וְעַל-כֵּן נִקְרָא בִּלְשׁוֹן קְרִיאַת הַתּוֹרָה, הַיְנוּ בְּחִינַת קְרִיאָה מַמָּשׁ, בְּחִינַת וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה קוֹרִין אֶת חֵי הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהִיא פְּתוּחָה וְיוֹצֵא, נִתְקַצְּרִין יָמָיו, הֵפֶךְ אֲרִיכַת יָמִים הַנַּ"ל וְעַל-כֵּן תִּקְּנוּ קְרִיאַת הַתּוֹרָה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וּבְמִנְחָה בְּשַׁבָּת וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, כִּי כֻּלָּם הֵם יְמֵי רָצוֹן וְאָז נִמְשָׁךְ שֶׁפַע, עַל-כֵּן צָרִיךְ לִקְרוֹת בְּהַתּוֹרָה כְּדֵי לִקְרוֹת אֶת הַחַיִּים, שֶׁהוּא הַשֶּׁפַע, לְתוֹךְ הַמִּדּוֹת וְכֵלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה רִבּוּי אוֹר וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם וְעַל-כֵּן תִּקְּנוּ קְרִיאַת סֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת מַלְכוּת וְעַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה מְעוֹרְרִין הַשֶּׁפַע וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ אֲרִיכַת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת, הַיְנוּ שֶׁצְּרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַחַיִּים לְתוֹךְ הַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל וּבְכָל יוֹם נַעֲשֶׂה זֹאת עַל-יְדֵי קְדֻשָּׁה דְּסִידְרָא, שֶׁהִיא גַּם כֵּן קְרִיאַת פְּסוּקִים וְעַל יָדָם קוֹרִין אֶת הַשֶּׁפַע לְתוֹךְ הַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן אָסוּר לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם קְדֻשָּׁה דְּסִידְרָא, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לָצֵאת בְּאֶמְצַע קְרִיאַת הַתּוֹרָה אֲבָל בְּשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וּשְׁאָר יָמִים קְדוֹשִׁים, שֶׁהֵם יְמֵי רָצוֹן וּמֵחֲמַת שֶׁאָז עֵת רָצוֹן וְנִתְעוֹרֵר חַיִּים וְשֶׁפַע גָּדוֹל, עַל-כֵּן אֵין מַסְפִּיק קְדֻשָּׁה דְּסִידְרָא הַנַּ"ל וְצָרִיךְ גַּם כֵּן לִקְרוֹת בְּתוֹרָה כְּשֵׁרָה שֶׁעַל יָדָהּ עִקַּר קְרִיאַת הַחַיִּים כַּנַּ"ל כְּדֵי לִקְרוֹת הָרָצוֹן וְהַחַיִּים וְהַשֶּׁפַע לְתוֹךְ הַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן אֵין קוֹרִין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים כְּדֵי לְתַקֵּן הַמַּלְכוּת שֶׁהַבְּחִינָה הַקְּטַנָּה שֶׁבָּהּ הִיא בְּחִינַת עֲשָׂרָה, בְּחִינַת שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת, כִּי יֵשׁ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְכוּ', כִּי הִיא כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר וְעֶשֶׂר מֵעֶשֶׂר וְעֶשֶׂר וְכוּ' וְהַמִּעוּט שֶׁבִּכְלָלוּת הוּא כְּלָלִיּוּת מֵעֶשֶׂר, וְעַל-כֵּן אֵין קוֹרִין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים, חוּץ מִפָּרָשַׁת עֲמָלֵק, שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא תִּשְׁעָה פְּסוּקִים וְכוּ' (כִּי מַה שֶּׁכָּתְבוּ בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ, כְּגוֹן פָּרָשַׁת עֲמָלֵק הוּא לָאו דַּוְקָא, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא נִמְצָא שׁוּם קְרִיאָה בַּתּוֹרָה שֶׁל תִּשְׁעָה פְּסוּקִים, רַק פָּרָשַׁת עֲמָלֵק שֶׁקּוֹרִין בְּפוּרִים לְבָד) כִּי כְּנֶגֶד מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה הוּא מַלְכוּת הָרִשְׁעָה, שֶׁהוּא מַלְכוּת הָמָן, שֶׁהוּא יוֹנֵק מֵעֲשִׁירוּת, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. וְהִנֵּה מַלְכוּת עֲמָלֵק הוּא בְּחִינַת הַנָּחָשׁ שֶׁכָּרוּךְ אַחַר הַקְּדֻשָּׁה וְיוֹנֵק מֵרַגְלֵי הַקְּדֻשָּׁה וְעַל-כֵּן מִתְגַּבֵּר בַּעֲשִׁירוּת, שֶׁהִוא הַבְּחִינָה הָאַחֲרוֹנָה, בְּחִינַת רַגְלַיִן, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעַל-כֵּן אֵין בְּפָרָשַׁת עֲמָלֵק אֶלָּא תִּשְׁעָה פְּסוּקִים, כִּי אָז לֹא נִמְחֶה זִכְרוֹ לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת יז), "כִּי יָד עַל כֵּ"ס וְכוּ'" וַעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ קְצָת יְנִיקָה מֵרַגְלֵי הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁהִיא בְּחִינַת הָעֲשִׁירוּת, וְעַל-כֵּן אֵין בָּהּ כִּי אִם תִּשְׁעָה פְּסוּקִים. וּבֶאֱמֶת כָּל יְנִיקָתוֹ וְהִתְגַּבְּרוּתוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל הַקְּדֻשָּׁה הוּא בְּחִינַת (קֹהֶלֶת ח) עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בָּאָדָם לְרַע לוֹ, כַּמְבֹאָר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָרְדְּכַי, לְהוֹצִיא בִּלְעוֹ מִפִּיו, בִּבְחִינַת חַיִל בָּלַע וַיְקִיאֶנּוּ, וְעוֹשֶׂה מִזֶּה תּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֵשֶׁת חַיִל, עַיֵּן שָׁם. כִּי מוֹסְרִין לוֹ בְּכַוָּנָה מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה, וְהַמַּלְכוּת בַּגָּלוּת שָׁם כְּדֵי שֶׁתּוֹצִיא מִשָּׁם כָּל נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ שָׁם וְזֶה בְּחִינַת כִּי יָד עַל כֵּס יָ"הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק, הַיְנוּ מַה שֶּׁהַכִּסֵּא חָסֵר וְכֵן הַשֵּׁם חָלוּק וְכָל זֶה מֵחֲמַת הִתְגַּבְּרוּתוֹ וְיֵשׁ לוֹ יְנִיקָה גְדוֹלָה מֵהַקְּדֻשָּׁה, זֶה בְּעַצְמוֹ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר, כִּי בָּזֶה בְּעַצְמוֹ נִלְחָם ה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר, כִּי בָּזֶה בְּעַצְמוֹ נִלְחָם ה' עִמּוֹ עַד שֶׁיִּמָּחֶה זִכְרוֹ לְגַמְרֵי בְּחִינַת עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט וְכוּ' כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִשְׁבַּע ה' שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם עַד וְכוּ', כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֵין נִמְחֶה זִכְרוֹ לְגַמְרֵי, כִּבְיָכוֹל, אֵין הַשֵּׁם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם עַל-יְדֵי יְנִיקָתוֹ וְהִתְגַּבְּרוּתוֹ מִשָּׁם כְּדֵי לְהוֹצִיא כָּל עֶצֶם חִיּוּתוֹ וְכָל נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיִּמָּחֶה זִכְרוֹ לְגַמְרֵי עַל-יְדֵי זֶה דַּוְקָא כַּנַּ"ל:

ובזה נכון מאוד מה שהארכנו בחיבורנו (סידורו של שבת חלק שני דרוש הג' פרק א' מאמר א') לבאר מה שמבואר כמה פעמים בזוה"ק אשר בחינת מדת הבינה הידוע ליודעי חן נרמזת בשם הוי"ה בניקוד אלהים לפי שהיא בעצמה רחמים פשוטים רק דינין מתערין מינה, וזה צריך הבנה נפלאה להבין איך שמרחמים פשוטים יהיה דינים מתערין עיין שם באורך, ולדרכינו כאן מבואר ממילא, כי ידוע אשר כל המתקת הדינין בשורשן הוא בבחינת מדה הזו מדת הבינה, ובאמת היא רחמים פשוטים מכל וכל רק שדינים מתערין מנה לגודל רחמיה וחסדיה מתפשט ממנה בחינת הדינין והגבורות החזקות בכדי לישר דרך לפני בני ישראל ולפשט עקמומיות שבלבם, שיהיה דרכם נכון לפניהם לעבוד עבודת אלהיהם בל יטו ימין ושמאל בכדי שתוכל להשפיע להם כל בחינת הברכות והישועות וחסדים והרחמים הכלולים בה, והבן. ועל כן כשאדם חוזר בתשובה מפחד הדין מיראה או מאהבה כנזכר ממשיך עליו אור בחינה הזו, והיא רחמים פשוטים וממתקת כל הדינים כי לא נבראו כי אם שתשפיע כל בחינת החסדים והטובות בעולם, וזה מאמר הכתוב (תהלים ק"ו, ב') מי ימלל גבורות ה' וגו' פירוש בחינת מ"י שהוא בסוד הבינה הנזכרת כנודע הוא אשר ימלל פירוש ישחוק וימתיק (מלשון מוללין מלילות שהוא השחקה בכדי להמתיקן כידוע) את גבורת ה' כי היא שורש כל הגבורות הנשרשין מחסד אמיתי, וזה פירוש הכתוב (ישעיה ס', ח') מי אלה כעב תעופינה וגו' כי ידוע אשר כל בחינת הדינים והגבורות נרמזים בשם אלהים, כי אלה הוא בחינת הדין ו' קצוות ששה פעמים ששה מספר אלה, וזה מורה על חסרון האור הבא מג' ראשונות שהוא בחינת המוחין וחיי החסדים, ולזה הוא בחינת הדין. ולעתיד לבוא נאמר (שם מ"ט, ט"ו) גם אלה תשכחנה, שיושכח בחינות אלה מעולם המורה על הדין, ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי הו' שבשם הוי"ה המורה על ו' קצוות הללו יתגדל בהרמת ראש עליון ולא יחסר ממנו בחינת הארת המוחין הנרמזים בג' ראשונות ויתחברו על המלכות, ואז יעשה מהו' יו"ד ותהיה שם הקדוש הוי"ה בבחינת יהיה, שהו' יעשה יו"ד כידוע מדברי האר"י ז"ל (בכוונת ביום ההוא יהיה עיין שם). ונראה שזה כיוונו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רס"ח) באומרם שעתה אין השם שלם וגו' שנאמר (שמות י"ז, ט"ז) כי יד על כס יה וגו', ולכאורה הלא גם עתה שם הקדוש הוא בשלימות הוי"ה לא י"ה לבד, ואכן זה הוא חסרונו עתה מה שלא נכתב י"ה כי אם שתי אותיות הראשונות, והאחרונות כתוב ו"ה לפי שנחסר לו הארת הג' ראשונות ובית המלכות, ולעתיד יהיה שמו שלם, שיהיה י"ה י"ה, (וזה ה' אחד ושמו אחד ולא אמר ה' ושמו אחד כידוע למארי קבלה מקבלי האמת) ועל כן גם אל"ה תשכחנה, שלא יהיה עוד בחינת אל"ה, אבל עתה שלא נתקן העולם בשלימות מאיר בעולם בחינת אל"ה המורה על הדין, (והוא המוריד שתי דמעות לים הגדול כי דמעה עם הכולל הוא ק"ך המורה על ק"ך צרופי אלהים ושני פעמים ק"ך הוא חושבן עמלק שהוא מקבל יניקותו משני דמעות הללו שבעבורו אין שמו שלם) וים הוא בחינת בית המלכות אשר משם יורד כל בחינת ההשפעות בעולם כערך שמקבלת מלמעלה, וכשהיא מקבלת בחינת הדין מתחברין אל"ה עם י"ם ונעשה אלהים ומתגבר הדין בעולם, ועל כן המלכות רומזת לדין ונקראת אלהים משום שעל ידה נשלם בחינת אלהים.

ועוד י"ל קושיא שניה הא דתלה הריגת נוב עיר הכהנים בגבעונים, משום דעל הריגת הכהנים יש לו תירוץ דסובר דמורדין במלכות הוי, אבל על הגבעונים אין לו תירוץ, דהם לא חטאו נגדו ולא היה לו לקפח פרנסתם, רק להעמיד להם פרנסה ממקום אחר כנ"ל. מיהו קשה על תירוץ הנ"ל, הלא אם נימא דעל עצם הריגת נוב עיר הכהנים אין לשאול אשמה, משום דסובר היה דמורדים במלכות הויין, אם כן לפי זה גם על הגבעונים אין לו אשמה כמו שאבאר, דהא ביבמות בפרק החולץ ליבמתו (דף מ"ז ע"ב) איתא שם איך שאמרה נעמי לרות אסור לן עבודת אלילים, על זה השיבה רות ואלקיך אלקי (רות א טז), עד כאן. והוא תמוה מאד דמה היה כונתה של נעמי במאמר זה, וכי רות לא ידעה זה, הלא זה עיקר הגירות להתייהד שלא לעבוד אלקים אחרים. והנה בספר עיר בנימין כתב על דברי הגמרא הנ"ל, וז"ל: נ"ל על פי מ"ש בספר נחלת בנימין הקדמה נפלאה על קבלת הגרים שהיא כמו השגת גבול, כי בהנחל עליון גוים (דברים לב ח), מסר לכל אומה שר שלה, רק יעקב בחר לו יה (עיין פרקי דר"א פכ"ד), וגם האומות קבלו השר לאדון ולפטרון עליהם, ומי יפקיע שיעבודם. אך לזה יש שני תירוצים, האחד הוא כי אין ביד האבות לשעבד לדורות הבאים אחריהם, לדעת כמה רבוותא כנזכר בטור יו"ד (סימן רכ"ח), או כמ"ש הגאון בעשרה מאמרות, כי גרים מינן הוו ואידחי. והנה בספר זרע בירך שני פירש על הפסוק (שמות כ ג) לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, ופירש רש"י (ד"ה) כל זמן שאני קיים. שלא תאמר שלא נצטוו ישראל אלא אותו הדור לבד, מביא הרב הנ"ל הלכה פסוקה זו אם היה כח ביד האבות לשעבד לכל הדורות אחריהם, לכן אמרה אסור לן עבודה זרה, ואף כי לא נצטוו רק אותו הדור, הרי ראינו שיש כח ביד האבות לשעבד דורות הבאים, ואם כן גם אתם אסורים להתגייר. לכן השיבה רות ואלקיך אלקי, כתירוץ הב' כי אין זה השגת גבול, כי גרים מנן הוו ואדחי, ודוק ודפח"ח. ולפי זה מבואר קושיתי הנ"ל, הלא מהא דאמרינן דעל עצם הריגת הכהנים אין לו אשמה, דחייבים מיתה היו לפי דעתו דמורדין במלכות היו, אם כן צריך לומר דקבלת האבות עליהם ועל זרעם מהני, ולפי זה אין לקבל גרים, אם כן גם על הגבעונים אין לו אשמה דמה לנו ולהם כיון דאין לקבל גרים, ועל כרחך צריכין לומר הא דמקבלין גרים הוא רק משום דמנן הוי ואדחי', אם כן לפי זה יפה אמר דוד שלשה סימנים יש באומה זו, כל מי שיש בו ג' סימנים הללו זה לאות דמנן הוי, אם כן ראוי לדבק באומה זו ולא הוי השגת גבול, אבל מי שאין בו ג' סימנים הללו, אם כן אות הוא דלאו מנן הוו, אם כן אין ראוי לדבק וכו' דהא הוי השגת גבול, כיון דנתבאר מהאי ענינא דקבלת אבות מהני, והיינו דפירש רש"י לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, ר"ל דלא מנן הוו, ואם כן יש לרחקן כיון דנתבאר מהאי ענינא דקבלת אבות מהני, ומיושב גם קושיא ג' וד' ואתי שפיר הכל בס"ד. ועכשיו נחזור לענינינו לפרש המדרש הנ"ל שהצגנו בפתח דברינו, דהנה עוד חטא לשאול מבואר בפסוק במה שלא קיים מצות מחיית עמלק וחמל על אגג, דהנה איתא בגמרא (מסכת סנהדרין דף כ' ע"ב) תני ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר (שמות יז טז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, ואין כסא אלא מלך, שנאמר (שמות יז טז) וישב שלמה על כסא ה' למלך, ואחר כך מלחמה לה' בעמלק, הוי להעמיד מלך קודם, עד כאן (הוצרך) [הנצרך] לענינינו פה. אם כן לפי זה קשה כיון דמצוה זו דמחיית עמלק אינה נוהגות אלא אחר הקמת מלך, ומלך לא היה אז כשקבלו התורה, ואם כן מצוה זו לא היה עליהם אז בשעת הקבלה, ולא הוי הקבלה רק על זרעם לחוד, ועל זרעם לחוד לא מהני קבלה. ועל פי זה יתבאר שאלת משה רבינו כיון שראה שאול ובניו וכו', היה סבור דהוא משום דלא קיים מצות מחיית עמלק, אמר מלך ראשון וכו', ראשון דייקא דלא היה מלך קודם לו, ואם כן ממילא דגם מצות מחיית עמלק לא נהגו כלל, אם כן הוי הקבלה רק על זרעם לחוד ולא מועיל הקבלה, אם כן אינו ראוי לעונש כל כך, דמשום שעבר על מצוות שמואל הנביא, הלא עובר על דברי הנביא אינו חייב רק מיתה בידי שמים כמבואר במסכת סנהדרין (במשנה דף פ"ט ע"א), אבל לא שיגיע ההריגה גם על בניו, וצריך לומר משום שעבר גם כן על מצוות התורה, על זה קשה כנ"ל. והשיב לו השי"ת לי אתה אומר סברא זו דקבלת אבות על זרעם לחוד לא מהני כדי לזכות את שאול, אמור סברא זו אל הכהנים בני אהרן, ר"ל שתצטרף סברא זו אל מה שעשה שאול בבני אהרן, שהרי הרג נוב עיר הכהנים ואין לו אמתלא רק לומר שמורדים במלכות המה ועברו על מצוות מלך, ואם נימא דקבלת אבות על זרעם לחוד לא מהני, הרי הרג אותם שלא כדין, ואם כן חייב ממה נפשך, או מחמת שהרג נוב עיר הכהנים, או מחמת שלא קיים מצוות מחיית עמלק, כנ"ל נכון בס"ד.