Chasidut על שמות 20:10

אך קשה מאד לפי זה על ר' ישמעאל, היכי פליג על מדה בתורה וכו'. ונ"ל ליישב, דהא י"ל קושית התורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני באופן אחר, ומקודם נקדים לפרש רש"י (בדיבור הסמוך [ד"ה שבת]) ושבתה הארץ שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית (שמות כ י), ועיין ברמב"ן ומזרחי. והנ"ל בזה, דעיין בכלי יקר מה שכתב הטעם על השיטה ושפתים ישק, ואף אני אענה חלקי בסגנון הזה, דהנה ניזונו ישראל במדבר במן והיא השגחה גלויה, וראתה חכמתו יתברך שיפסק המן בהיותם בארץ, או שאם יהיה תמידי גם היא יתחשב לטבעי, או כדי שיהיה הבחירה החפשית מוחלטת והבן כנ"ל, ויהיה מאיזה טעם שיהיה. והנה כפי ההשקפה יראה שנעתקו ממזון ההשגחיי למזון הטבעיי, אבל באמת זה אינו, דכמו שאז היינו ניזונים במזון השגחיי, כן גם עתה במזון השגחיי ההוא עצמו, וכן מעתה ועד עולם, רק ההפרש שאז בהשגחה גלויה, ועכשיו בהשגחה מסותרת ומעוטפת, וראתה חסדו יתברך לעורר אותנו על זה הקוטב, ולכך ציוה בלקיחת הצנצנת המן (שמות טז לג). וזה טעם השמיטה לדעתי, דמורה לנו שמזון הזה מתבואת הארץ הוא ממש כמו המן, ולכך כמו במן וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו). ככה בשדה דוגמא לזה ובשנה השביעית לא יהיה בו (בו), דביום השביעי אי אפשר דהרי התבואה עומדת בקמותי' עידן עידנים, כנ"ל בטעם השמיטה. ועל פי זה נ"ל לבאר מה שאמרו רז"ל (תנחומא בשלח סי' כ') לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. דלכאורה תמוה דהמן נמשך ארבעים שנה (שמות טז לה), והתורה לעד ולנצח נצחים. אבל הענין הוא, מי שמשקיף בשכלו שגם עתה אוכל מן, משליך על ה' יהבו ויכול לעסוק בתורה כנ"ל. והנה בזוהר (ח"ב פ"ח ע"א) הקשה על יום השבת, וכיון דלא משתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה. ותירץ דמההוא יומא מתברכין מיניה כל שית יומין עילאין וכו', עיין שם. והנה כעין הקושיא זו יש להקשות על השמיטה שהיא קדושא והיא מסטרא דברכה כנודע, והנה שם אלקים שהוא דין מורה על הצומצום, מה שאין כן הויה רחמים מקור השפעות. והיינו דכתיב בשבת בראשית ויום השביעי שבת לה', ר"ל לשם ה' שהוא מקור השפעות, וכן הכא כתיב (הארכתי) בשמיטה בשבת לה', ומפרש בקרא דבתריה, דהיינו שעל ידי זה (ויקרא כה ג) שש שנים תזרע שדך וגו', וזה ממש דברי רש"י שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית, והבן. והנה במעולפת ספירים מביא בשם רעיא מהימנא דבנתינת התורה הוציא ישראל ממשא חקי הטבע, ועל פי זה מקשר שני הדרשות של בהבראם (בראשית ב ד), בה"א בראם (ב"ר י"ב י'), באברהם (ב"ר י"ב ט') עיין שם. ועל פי זה נ"ל שגם השלשה דרשות (במדרש רבה בראשית) אנו ניזונים בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל משה שנקרא ראשית, מתאחדין זה עם זה, וגם עם הדרשות שמביא הרעיא מהימנא הנ"ל, דהנה העולם נברא בשביל ישראל, והם באו לעולם על ידי התורה, והתורה בא להם על ידי משה כמבואר במנחות (נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, וכן זה מזה, עיין שם והבן. והנה לפי זה יש לומר דלכך נאמר כאן בהר סיני, להורות דכמו מעמד הנבחר הוציאם מהטבע, הכי נמי ענין שמיטה כמ"ש. ולפי זה אינו מלמד כלל אף לעצמו לענין הפרטים, והבן. או יאמר, דלכך נכתב בהר סיני כאן, להורות דהתורה דניתנה אי אפשר לקיים רק ביסוד הזה שהשמיטה מורה עליה, וכמאמר רז"ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן כמ"ש לעיל. והנה איתא במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) תנו רבנן ואספת דגנך וגו' (דברים יא יד), מה תלמוד לומר וכו', הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, ור' שמעון אומר וכו', עיין שם. והנה בהאי ענינא כתיב שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה, ואם כן לר' שמעון אינו מיירי על אופן המעולה, דהא הוי כמו ואספת דגנך והבן, מה שאין כן לרבי ישמעאל. והנה ר' שמעון תלמודו של ר' עקיבא, כמו שאמרו רז"ל (יבמות ס"ב ע"ב) עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, והם ר' מאיר ר' יהודה ור' שמעון, וסתם ספרי ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא. והנה ר' עקיבא אזיל בשיטת ר' שמעון, דודאי ר' שמעון אזיל בשיטת ר' עקיבא רבו, ואם כן אין לומר דמיירי הקרא באופן המעולה בהיות ישראל למעלה מן הטבע על דרך שניתנה התורה, דאם כן אמאי אמר תזרע שדך, וכן ואספת את תבואתה, ואם כן אין לומר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, אלא ודאי דמלמד הפרטים, ומדה היא בתורה בדבר שהיה בכלל כנ"ל, אבל רבי ישמעאל לשיטתו דגם באופן המעולה דלא ימוש (יהושע א ח), אמר הנהג בהן מנהג דרך ארץ, אם כן יש לומר שפיר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, ואינו מלמד כלל על הפרטים אף על עצמו, ולא קשה מידי כנ"ל.

ובאופן אחר נ"ל ליישב קושית התוספת הנ"ל במסכת שבת (דף ע'), דהנה קשה על קושית הגמרא ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים, ועל כולן וכו', דהא כיון דעל כל פנים על חרישה ועל קצירה חייב שתים, אם כן שוב ליכא למימר כמ"ש התוספת דדברים הדברים וכו', אתא לאורויי ולומר דאינו חייב עד שיעשה כולן היינו כל הל"ט כמנין דברים הדברים, דהא כבר ידעינן בשנים מהן דחייב על כל אחת בפני עצמו, ואם כן ממילא מוכרח לומר דמורה לחילוק מלאכות, וכמ"ש התוס' למה דיליף מלא תבערו, ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דלא תבערו למה, דהא נשמע שפיר חילוק מלאכות מחרישה וקצירה, והיא קושיא עצומה מאד לכאורה. והנ"ל בזה, דהא דאמרינן במלאכות של שבת דלכל אב יש תולדות, היינו משום דנאמר בתורה הק' (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה, ונמסר לחכמים מה דהוי מלאכה הוא בכלל, והמה ל"ט סוגים דהיינו אבות, ולכולן יש תולדות, דהיינו בכל אב כל מלאכות הדומות לו והמה מלאכה כמוהו, גם כן הם בכלל לא תעשה כל מלאכה. מה שאין כן אי לא הוי כתיב לא תעשה כל מלאכה בדרך כלל, רק הוי נכתב בדרך פרט כמו לא תבערו, או בחריש ובקציר תשבות, ודאי דהיה הדעת נותן לומר דמנא לן למיהב ליה תולדות, כיון דלא גילה התורה לומר דמשום דהוי מלאכת אסרו, רק דילמא התורה אסרה לפרט זה דוקא. רק אחר שנאמר לא תעשה כל מלאכה, ונכלל בו כל המלאכות כל האבות וכל התולדות, וכתבה התורה למלאכה אחת דאסורה וחייבין עליה בפני עצמו, אז ראוי למילף מזה לכל האבות ולכל התולדות, במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו', וכיון דהוי שני כתובים הבאים כאחת, הורה לנו התורה דלא נילף מכאן דגזירת הכתוב הוא באלו, וממילא דלא ילפינן מינייהו, וגם תולדות אין להם כנ"ל. ואם כן לא קשה מידי, דיש ל"ט סוגים מלבד אלו השתים, דבמקום קוצר יש בוצר ואורה וגודר ומוסק ותולש, ובמקום חורש יש החופר והחורץ כמבואר במסכת שבת (דף מ"ג ע"ב), עיין שם כנ"ל. וממילא מיושב קושית התוספת דאדרבא אם נימא דאם עושה שתיהן אינו חייב אלא אחת, אם כן לא הוי שני כתובים הבאים כאחד, ואם כן ממילא ילפינן במדה דבר שהיה בכלל וכו', לכל המלאכות דאם עשה שני מלאכות משני סוגים חייב, ואם כן ממילא דשוב ליכא למימר דדברים הדברים וכו' אתא לאורויי דאינו חייב עד שיעשה כולן, וממילא נשמע חילוק מלאכות מדברים הדברים וכו', ולכך הקשה הגמרא ודילמא על חרישה וקצירה חייב שתים, וממילא הוי שני כתובים הבאים כאחד, ואם כן לא נשמע חילוק מלאכות, דאכתי נימא דדברים הדברים וכו', מורה דזולת חרישה וקצירה אינו חייב עד שיעשה ל"ט מלאכות מכל הל"ט סוגים כנ"ל, ודוק כי נכון הוא ועמוק בס"ד.

באופן אחר אמרתי על הפייט הנ"ל, ויתפרש על פי זה גם כן מה שאנחנו אומרים בתוך התפילה ותתן לנו באהבה את יום השבת הזה ואת יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים. כי סתם זכר ליציאת מצרים הנאמר בראש השנה של חול שאומרים יום תרועה, כבר פירשתי בדרושים אחרים שעיקר יציאת מצרים, היא יציאת הנשמות מהטומאה העמוקה מ"ט שערי טומאה אל הקדושה. הכי נמי בראש השנה השופר מחיה מתים הרשעים שבחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח ע"ב), ומתטהרין על ידי טל של תחיה כעין שופר הגדול של תחיית המתים, לאלו הבאים לטהר בלב נשבר ונדכה וברוח נמוכה. אבל בשבת שאין שופר, נודע מספרי קודש כי זכרון, הוא זכר נון, כי בהצטרף שני הקדושות שבת שהוא זכור, כמו שנאמר (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, וקדושת ראש השנה יום הזכרון, מתעוררין ומתפתחין חמשין תרעין דחירותא דחמשים שערי בינה. והיינו זכר נו"ן, והוא שופר גדול, כי שופר מרמז על חירות כנודע משופר דיובל עד כאן דבריהם, והבן כי על כן נסתם שופר גדול שלמטה, כי שרגא בטיהרא מאי אהני, וידוע דשערי בינה הם נקראים שערי קדושה, דהם זה לעומת זה של נו"ן שערי טומאה, ועיין בספר ברית שלום (בדרוש לפסח) מ"ש על הפסוק (שיר השירים א ד) משכני אחריך נרוצה, דעל ידי האמונה ובטחון בה', נקראו קדש, כדכתיב (ירמיה ב ב-ג) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו', (ירמיה ב ג) קודש ישראל לה', והקדש מוציא מידי שיעבוד (יבמות מ"ו ע"א), עיין שם. ועל ידי זה יובן דעל ידי שקדושת שבת חופף על ישראל, כאמרם (ב"ר י"א ח') כנסת ישראל יהיה בן זוגך, וכדאמרינן מקדש השבת וישראל, על כן ראוי לפתוח תרעין דחירותא דהקדש מוציא מידי שיעבוד. וכן יש לומר בהיפך דעל ידי כך נקראו תרעין דחירותא, כדאיתא בתרגום יונתן דחמשין זמנין נזכר יציאת מצרים בהתורה, נגד חמשין תרעין דחרותא, לפי שכשהן מתפתחין שהן שערי קדושה, הקדושה נשפעת על ישראל הרוצים להתקדש ונקראו קדושים, והקדש מוציא מידי שיעבוד. והיינו דברי הפייטן יום זה אם יקרה בשבת קדש זכרון תרועה וגו', זכור נו"ן תרועה של שופר הגדול מקרא קדש וכו', והיינו שיסדו אנשי כנסת הגדולה זכרון תרועה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים, כמו דשם נפקעו מהשיעבוד על ידי שנקראו קדש, הכי נמי כן יהיה. אחינו בני ישראל בידינו הוא מי שרוצה לשוב, הרי שערי תשובה פתוחים, מי שרוצה להתקדש, הרי שערי קדושה פתוחים, מי שרוצה להוציא ממסגר הסט"א נפשו ולצאת חפשי משלטנותו, הרי תרעין דחירותא אתפתחו. ועוד יש לפרש זכר ליציאת מצרים, דהנה מבואר בספרים דהקב"ה אומר לבית דין של מעלה אם אתם דנין אותן, הא כאיבא דלהון גבאי, ועלי דידי הדר בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט), וכמו דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג רל"א ע"א) על הפסוק (איוב א ו) להתיצב על ה', וכי על ה' קיימו, אלא כיון דקיימי על ישראל, הרי כאלו קיימו על ה' ממש, דאמר הא כאיבא דלהון גבאי. הרי במאי דמשתף עצמו עמהם נושעים, וכן היה ביציאת מצרים שצירף נפשו עמהם, כמבואר בפרקי דרבי אליעזר פרק י' (פרקי דר"א פ"י) והבן. ונחזור לענינינו, דעל פי פירושי הראשון יתפרש כמעט כל דברי הפייטן, דידוע דעקדת יצחק היה כדי שיצאו כל ישראל מתחות שלטנותא דמדת הדין הקשה, דידוע מילקוט חדש דכל נשמת ישראל כלולין ביצחק, והנה כשנקדש לגמרי על ידי כונה הרצויה מאברהם ויצחק, אז ההקדש הוציא מידי שיעבוד, והבן. והנה שופר מרמז על חירות שופר דיובל וקראתם דרור (ויקרא כה י), והנה בחדש תשרי שהוא מזל מאזנים מאזני משפט לה' צבאות, ציוה לתקוע בשופר דמרמז על חירות מדין הקשה, והנה אם יקרה בשבת קודש ואין שופר, אז זכרון תרועה כנ"ל זכור נו"ן, דאתפתחו תרעין דקדושה נ' שערי בינה, והיינו תרועה דנקרא שופר גדול כנודע. והיינו תקע בשופר גדול לחירותינו דבה הם התרעון דחירותא, ואז מקרא קדש כנ"ל והקדש מוציא מידי שיעבוד, והיינו ממש פעולת העקדה. ועל פי זה יתבאר דברי הפייטן זבח קדש כהוכשר אז בעיניו, שראה יתברך שנתקדש בקדושה גמורה על ידי מחשבתן, אז רגל איל וכו', כי לא נצטרך שוב לשחטו כי ההקדש מוציא מידי שיעבוד, והאיל היה רק להפיס דעתו של אברהם שיעשה איזה דבר בפועל, ועל כן לא נצטוה על לקיחת האיל, ורק רצון יראיו עשה לשלוח לו איל, והיינו תמורתו לפניו, והבן. וכן עתה כי חכם חנטיו לתקוע בזה חודש אשר מאזני משפט לה' צבאות, על כן חיכה לתקוע שיצאו לחירות מדין הקשה, והוא ממש כמו כונת העקדה, יום זה אם יקרה בשבת קודש ואין שופר, אז זכרון תרועה כנ"ל, ועל ידי כך מקרא קודש וההקדש מוציא מידי שיעבוד כמו שהיה הגמר בהעקדה, וענין החירות של השופר הוא משום שמרמז על השופר של איל, דאז היה חירות מעורר אותו חירות. טבעו, ר"ל וגם בחול הוא טבעו המטבע של העקדה, על כן אם בחול יבואכם ואין קדש כל כך מעצמו, ציוה לתקוע בכל גבולכם, ועל ידי כך נתעורר אותה הקדושה של אז ומוציא מידי שיעבוד, והיינו החירות של השופר, והיינו יום תרועה של ראש השנה דימות החול, והבן. ועל פי זה יתפרש פרשת העקדה, דאחר שנאמר (בראשית כב יג) ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, נאמר (בראשית כב יד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא, כתרגומו וצלי אברהם באתרא ההוא ד' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. דאין לו ביאור. וגם כן קשה מאד איך נמשך תפילה זו אחר הקרבת איל דוקא. ולפי מ"ש אתי שפיר, דיובן מזה דכונת אברהם היה בלקיחת האיל משום זה, כדי שביום הדין בראש השנה יזכור עקדתו על ידי תקיעת שופר שרומז לשופר של איל, אבל אם לא היה איל, לא היה התקיעה מעורר העקדה, והבן. ועל ידי זה יובן יותר דברי הפייטן קצת באופן אחר, שמה שאמר רגל איל וכו', ר"ל אף שזבח קודש הוכשר ולא היה צריך לכלום, מכל מקום רגל איל מהאי טעמא דיום זה אם יקרה בשבת קדש, ר"ל אם לא היה איל, הא תינח אם יקרה בששת קודש וכו', אז היה נזכר העקדה דמצא מין את מינו דקודש מעורר קדש. אבל טבעו המטבע של העקדה שיהיה נזכר אם בחול יבואכם, הוא רק משום שציוה לתקוע וכו', ואם לא היה איל, לא היו נזכר על ידי תקיעה, והבן זה. (ומה שמסיים הפייטן יום תרועה יהיה לכם, יתבאר לקמן). והנה בשבת נאמר יום, זכור את יום השבת, ולא היום בכל מקום שנזכר כמו ביום השביעי (בראשית ב ב), אבל ראש השנה עצם היום נקרא היום, כמו שדרשו (זוהר ח"ג רל"א ע"א) ויהי היום, דא ראש השנה וגו', וכמוהם הרבה, (ומה שנאמר יום תרועה, היינו הפעולה, אבל שם עצם היום הוא היום), וצריך הוא להבין למה, ואי משום שהוא יום מיוחד, שבת נמי הוי יום מיוחד. ונ"ל בזה שני טעמים (א), כי העולם הזה נקרא היום, ועולם הבא נקרא יום מחר, כמו שדרשו רז"ל (עירובין כ"ב ע"א) בפסוק (דברים ז יא) היום לעשותם וכו'. והנה כל חיי עולם הזה תולה בדין ראש השנה מי יחיה וכו', אבל דין עולם הבא הוא אחר הפטירה וביום הדין הגדול אחר הפטירה, כמו שדרשו בפסוק (הושע ו ב) יחיינו מיומים וגו', על כן נקרא ראש השנה היום לפי שבו דנין על חיי עולם הזה, ושבת נקרא יום לפי שהוא מעין עולם הבא כמו שאמרו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב), ועל כן לא נקרא היום רק יום, לפי שעולם הבא כולו יום, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית מג ט) וחטאתי לאבי כל הימים, ובמדרש איתא שהוא עולם הבא שכולו יום כנ"ל. וטעם (הב'), משום דשבת הוא מעולם הבא, ועולם הבא נברא ביו"ד (עיין מנחות כ"ט ע"ב), לכך לא נזכר ה"א בעצם היום. אבל בראש השנה שהוא ביום החול דלאו מעין עולם הבא הוא, נזכר ה"א, ולכך נקרא היום. ועל פי זה יתבאר מאמר אברהם, בהקדים עוד דלא נזכר שם הויה בכל מעשה בראשית, ומבואר במדרש (ב"ר י"ג ג') דאינו מזכיר שם רק על עולם מלא, דהיינו אחר שנזכר יום השבת. ולפי זה מובן דעצם חלות שם הויה על עצם היום, הוא רק בשבת. וזה אצלי ביאור הפסוק (שמות כ י) ויום השביעי שבת לה' אלקיך, כי כן נאמר אחר שנזכר שבת ביום עשות ה' אלקים (בראשית ב ד), וזה שאמר אברהם אחר שהקריב האיל תחת בנו ה' יראה, ר"ל בעת חלות שם הויה דהיינו בשבת קדש, ודאי דמצא מין את מינו וניעור, דקודש מעורר קדש דמוציא מידי שיעבוד, ועל כן במצרים לא עבדו בשבת כנ"ל. אבל אני מבקש על ידי שהקרבתי את האיל את אשר יאמר עליו היום, דהיינו ראש השנה שחל להיות בחול, בהר ה' יראה אז מה שנעשה בו במעשה העקדה על ידי התקיעה בשופר של איל, כנ"ל ביאור נכון בס"ד.