Chasidut על שמות 20:14

וְזֶה שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי ברכות פ"א), שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֵם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וְדִבּוּר לֹא תַחְמֹד כְּנֶגֶד וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת; כִּי עַל־יְדֵי מְזוּזָה נִתְבַּטֵּל חֶמְדַּת הַמָּמוֹן, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל: מֶלַח מָמוֹן חָסֵר:

וְזֶהוּ הָאִסּוּר הַלָּאו הֶחָמוּר שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת: לֹא תַחְמֹד, כִּי הַחֶמְדָּה בְּעַצְמָהּ הוּא אִסּוּר חָמוּר מְאֹד רַחֲמָנָא לִצְלָן, כִּי יֵשׁ כֹּחַ בְּהַחֶמְדָּה לִגְזֹל מִמֶּנּוּ מָמוֹנוֹ, וְנֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן יֵשׁ אִסּוּר אֲפִלּוּ בְּמַחֲשָׁבָה לִשְׁלֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּבָבָא מְצִיעָא (דף מג:): הַחוֹשֵׁב לִשְׁלֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן. כִּי הַפְּלֻגְתָּא הִיא רַק אִם חַיָּב עַל־זֶה כְּמוֹ הַשּׁוֹלֵחַ יָד מַמָּשׁ, אֲבָל אִסּוּר יֵשׁ בְּוַדַּאי לְכֻלֵּי עָלְמָא, כַּנַּ"ל.

ולא תתאוה (דברים ה יח). יש ליתן טעם על שבדברות ראשונות נאמר לא תחמוד (שמות כ יד), ובדברות אחרונות נאמר ואל תתאוה. על פי המבואר ברמב"ם ובמכילתא הובא בשל"ה פרשת ואתחנן, והמבואר מדבריהם הוא דהחמדה אם עושה רושם ומתחיל בתחבולות לגמור מחשבתו בפועל, ותאוה הוא רק בלב אף שאינו עושה רושם כלל, מחויב להרחיקנה מלבו. והנה ידוע דקודם חטא עץ הדעת היה יצר הרע רק מבחוץ המפתה לאדם, אבל מבפנים בגופו לא היה יצר הרע כלל, כי היה האדם רק טוב, אבל אל זר בגופו של אדם (שבת ק"ה ע"ב), לא היה אז, לכך לא היה הפיתוי רק בחוץ לפעול איזה דבר שלא כרצונו, וכשאינו שומע לו סר ממנו ולא היה יכול לשלוט בקרב איש ולב עמוק בלי אחוזה בחוץ, והבן. והנה ישראל כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו ע"א), והיו כאדם הראשון קודם החטא, אם כן אין צריך להזהיר על התאוה, כי על הפנים בלי אחוזה בחוץ אינו יכול לשלוט כלל, רק על החמדה צריך להזהיר. מה שאין כן בדברות האחרונות שהיה אחר החטא שחזרה הזוהמא, אם כן צריך להזהיר על התאוה והבן, ובכלל מאתים מנה דהחמדה בכלל תאוה, דכשאינו מתאוה כלל בלב, ממילא דלא בא לכלל חמדה, אבל אין התאוה בכלל חמדה, והבן.