Chasidut על שמות 22:24

ונחזור לענינינו, כשהברואים עושים אותיות בשורשם על ידי התדבקות באי"ן אזי הוא הולך במחשבתו בבחינות האי"ן אל השורש. וזהו הרמז ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כמעשה האי"ן שלהם המאיר להאותיות, כי ספיר מלשון בהירות כן יעשה אותיות שם באין סוף יתברך. והנה המשפיע והמקבל בתוך המחשבה הם בשוי' אחד, כי צריך לצמצם שיוכל המקבל לסבול ולקבל ממנו והבחינה זו נקרא ציר"י שהם נקודות זה אצל זה בשוה לא אחד למעלה מחבירו אך אחר התקבל שפע המשפיע למעלה גבוה הוא מהמקבל ואז נקרא בחינה זו בחינות נקודה שב"א שנקודה אחד למעלה מחברתה. והנה בשעה שהמשפיע מצמצם עצמו לבחינת המקבל זה נקרא שהחכמה לוה מבינה ובשעה שהמקבל מסתכל על המשפיע נקרא בינה לוה מן החכמה כי על ידי החכמה בא לאי"ן (שמות רבה לא) אם כסף תלוה את עמי כו' ונתחברת בשורשה. וזהו דאיתא במדרש (שמות כב, כד), שהשמש לוה מירח וחשיב שם ו' מדריגות ואמר חכמה לוה מבינה כו' לרמוז על הנ"ל. והנה ידוע ענין שקלא וטריא הוא מאי"ן בא לשיקול הדעת שאי"ן בא ליש והיש מסתכל תמיד על האין שלו לשורשו שהאי"ן שופע תמיד עליהם וממלא כל משאלות לבם בסוד והחיות רצוא ושוב, מבחינת הרצון ואז שואבים חיות ומחשבות למה שרוצין לכבוד הבורא ברוך הוא. והנה כל זה נקרא בחינות שקל נמצא שהשקל הוא שם למעלה במקום הרצון. וזה היה בחינות השקלים של ישראל שהיו מסתכלים ומתחברים בהאי"ן ועשו שם אותיות כנ"ל על ידי כן בא להם כל משאלות לבם והיה פעולה שלא יפרדו מהאי"ן חס ושלום שהיה כל הסתכלות שלהם תמיד על האי"ן ומשם ימשוך כל טוב:

ובזה יובן אם בחוקותי תלכו, כמו אם כסף תלוה את עמי (שמות כב, כד), לשון חוב (מכילתא יתרו יא), כך אם יצירת האדם בעולם הזה כחק בלי טעם, כי הטעם והסברא הוא נוח שלא נברא, וז"ש תלכו, כי היצירה בעולם הזה נקראת הליכה, על שהוא קרוב להפסד, ורחוק משכר הנקרא ביאה היפך הליכה, היינו לסוג א' שנשאר במצולת ים. ואת מצותי תשמרו, סוג ב' הנ"ל, שומר לא תעשה כמשמעות השמר פן ואל (עירובין צו.), שלא לעבור עבירה, שיוכל לחזור לאביו כמו שירד שיחזור למקום מחצבו, אבל בקיום התורה והמצות, למצוא אבן יקר הערך, לא עשה זה. ועשיתם אותם, סוג ג', לעסוק בתורה ומצות להעלות מיין נוקבין שהיא אבן יקר הערך, להעלות מיין נוקבין מרפ"ח ניצוצי ז' מלכין וכו'.

ועניתי ואמרתי לפרש בס"ד, דהנה דרשו רז"ל בגמרא ברכות בפרק קמא (דף ה' ע"א) הפסוק (תהלים צד יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, אל תקרי תלמדנו אלא תלמדנו, דבר זה מתורתך למדנו קל וחומר משן ועין שהן אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחירות (שמות כא כו-כז), יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. והקשו המהרש"א והרי"ף דנימא עבד עברי יוכיח שאין יוצא בשן ועין. ואני מוסיף עוד בקושיא, דהא עבד כנעני נשתעבד בעון אבותיו בעון חם כנודע וכמבואר, לכך מהני ליה שן ועין למרק, מה שאין כן עבד עברי דנמכר בגניבתו דהוא עון עצמו, או במוכר עצמו דהוא גם כן עון אוזן ששמעה על הר סיני וכו' (קידושין כ"ב ע"ב), לא מהני ליה שן ועין למרק, ואם כן איך יליף דיסורין ממרקין עונותיו של אדם. ונקדים עוד מה שדרשו שם בברכות (ה' ע"א) על הפסוק הנ"ל, וז"ל הגמרא שם: אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ופירש רש"י (ד"ה אשרי) שעל ידי יסורין צריך לבא לידי תלמוד תורה, עד כאן. ואם כן כיון דפירשו רז"ל להאי קרא בתרין אנפין, אין אחד מהן מוכרח, דזיל הכא קא מדחי ליה, וזיל הכא קא מדחי ליה, אבל אם נסתר פירוש אחד מחמת איזה קושיא, אז פירוש הב' מוכרח. ונקדים עוד דבמכילתא איתא ויבא עמלק (שמות יז ח), לפי שבטלו ישראל מדברי תורה. ופירשו המפרשים דבא דטענה והיה כאשר תריד וגו' (בראשית כז מ), דעמלק הוא בן אליפז בן עשו. ונקדים עוד דרש"י פירש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כה יח), שחתך מילתן וזרקן כלפי מעלה. ונקדים עוד פירוש רש"י על הפסוק אשר קרך בדרך, לשון קרי וטומאה שטמאם במשכב זכר. ונקדים עוד דבסנהדרין (פרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ח ע"א)) מפיק מחד קרא דבן נח נצטוה על הזכר ועל הבהמה מקרא (בראשית ב כד) דעל כן יעזוב, דאמר כולו לדרשא אתי. ונקדים עוד דבמכילתא איתא אם בגפו יבא, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (שמות כא ד) אם אדוניו יתן לו אשה רשות, או אינו אלא חובה, תלמוד לומר אם בגפו יבא בגפו יצא דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר בראשי אברים נכנס בראשי אברים יוצא. ופירשו המפרשים דהיינו כשהוא נכנס שלם, כך יוצא שלם על ידי שש או על ידי יובל, אבל אינו יוצא מחוסר דהיינו על ידי חסרון דשן ועין כעבד כנעני, ונמצא לרבי עקיבא הפסוק הזה בא ללמד דעבד עברי אינו יוצא בשן ועין. והקשו המפרשים על ר' ישמעאל דאמר דהקרא הנ"ל אתא לאורויי דאם אדוניו יתן לו אשה הוא רשות, למה לי קרא לזה, הא מצינו במקום אחר ר' ישמעאל אומר כל אם שבתורה רשות, חוץ משלשה אם שהם חובה, (שמות כ כה) אם מזבח אבנים חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר (דברים כז ו) אבנים שלמות תבנה לשון ציוו. (שמות כב כד) אם כסף תלוה את עמי חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר (דברים טו ח) והעבט תעביטנו. (ויקרא ב יד) אם תקריב מנחת ביכורים חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר (שם) תקריב את מנחת ביכורך, עד כאן. ואם כן הוי שלשה כתובים הבאים כאחד דאם חובה, וממילא דכל אם שבתורה רשות, כמו שקיימא לן (קידושין ל"ה ע"א) דמג' כתובים הבאים כאחד דלכולי עלמא אין מלמדין, עד כאן. ונקדים עוד דהטעם שני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין, הוא משום דכיון דגלי תורה, כגון בענין שאנו עסוקין בו דגלי התורה בקרא מיותר דהוי חובה, שמע מינה דאם סתם הוי רשות, דאם לא כן למה לי קרא יתירא לאורויי דהוי חובה, הלא זה היה די בחד קרא ואדרבה יליף מיניה, והתורה גלי בחד מקום דאם הוי חובה והוא הדין בכל מקום, אך כיון דכתבה התורה גם במקום אחר אם דהוי חובה, שמע מינה דלא רצתה התורה דנילף מיניה רק היכי דגלי גלי, דאם הוי רצתה התורה דנילף מיניה, הוי ילפינן מראשון. ומאן דאמר דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין, היינו משום דסובר דאף דילפינן מיניה, ואף דכתבה התורה במקום אחד, מקום השני הוי כמו מילתא דאתי מקל וחומר טרח וכתב לה קרא (פסחים י"ח ע"ב), אבל בג' כתובים לכולי עלמא אין מלמדין, דשני פעמים לא אמרינן טרח וכתב לה קרא, דהשלישי למה, אלא ודאי היכי דגלי גלי, עד כאן.