הלכה על שמות 22:24

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְווֹת לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כד) "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". יָכוֹל רְשׁוּת תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טו ח) "הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ" וְגוֹ'. וּמִצְוָה זוֹ גְּדוֹלָה מִן הַצְּדָקָה אֶל הֶעָנִי הַשּׁוֹאֵל שֶׁזֶּה כְּבָר נִצְרַךְ לִשְׁאל וְזֶה עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מִי שֶׁיִּמָּנַע מִלְּהַלְווֹת לֶעָנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ט) "וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" וְגוֹ':

כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְבַזּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ בְּעִנְיָנִים דְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם, כֵּן אָסוּר לְבַזּוֹתוֹ בְּעִנְיָנִים דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִתְעָרֵב בְּהַסִפּוּר הַזֶּה (א) שׁוּם תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וְלֹא אֲכַחֵד תַּחַת לְשׁוֹנִי, כִּי יֵשׁ בָּזֶה שָׁרָשִׁים וַעֲנָפִים רַבִּים, וְהַרְבֵּה פְּעָמִים יִשְׁתַּנְּה זֶה הַדִּין וּנְבָאֲרֵם אִם יִרְצֶּה ה' לְקַמָּן בִּכְלָל י' בַּאֲרֻכָּה, אַךְ עַתָּה נְבָאֵר מֵהֶם פְּרָט אֶחָד לְאִסוּר, אֲשֶׁר לֹא יִפֹּל בּוֹ שׁוּם סָפֵק, וְהוּא כְּגוֹן שֶׁרוֹאֶה לְאֶחָד, שֶׁבִּקֵּשׁ מֵאֵת חֲבֵרוֹ שֶׁיַּלְוֶנּוּ מָעוֹת (אַף שֶׁהוּא מִצְּוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא {שמות כ"ב כ"ד} דְּ"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה ", וּכְמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסֵפֶר הַמִּצְּוֹת לָרַמְבַּ"ם), אוֹ שֶׁיֵּיטִיב עִמּוֹ בִּשְׁאָר טוֹבוֹת וְלֹא הֵיטִיבוֹ, אוֹ בְּלָאוִין דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, (ב) כְּגוֹן, נְקִימָה וּנְטִירָה, (ג) (וּכְפִי מַה שֶּׁמְּפָרֵשׁ, {ביומא כ"ג} אֵיזֶה הִיא נְקִימָה וּנְטִירָה, עַיֵּן שָׁם) כֵּיוָן (ד) שֶׁלֹּא עָשָׂה לוֹ רָעָה, (וְגַם אֵין שׁוּם תּוֹעֶלֶת לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁכְּנֶגְדּוֹ בְּסִפּוּרוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לִבְנִי אָדָם), לָכֵן הַהוֹלֵךְ וּמְגַנְּה אוֹתוֹ בָּזֶה לִפְנֵי אֲנָשִׁים, לָשׁוֹן הָרָע נִקְרָא מִן הַדִּין. וְכָל זֶה אֲפִלּוּ אִם רוֹאֶה דָּבָר זֶה בְּעַצְמוֹ, וְנִתְבָּרֵר גַּם כֵּן אֶצְלוֹ, שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהֵיטִיב עִמּוֹ הַטּוֹבָה הַזֹּאת, אַךְ לֹא הֵיטִיבוֹ (ה) מִפְּנִי רֹעַ טִבְעו, וְשַיָּךְ בָּזֶה כָּל חֶלְקֵי הָאִסוּר, אֲשֶר נִתְבָּאֵר בַּכְּלָל הֶעָבָר בְּסָעִיף ג' לְעִנְיַן בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. וַאֲפִלּוּ אִם מְנִיעַת הַטּוֹבָה הָיְתָה לְאָדָם אַחֵר, וְהַמְסַפֵּר מְכַוֵּן רַקּ לְקִנְאַת הָאֱמֶת, וְכָל שֶׁכֵּן אִם מְנִיעַת הַטּוֹבָה הָיְתָה לְהַמְסַפֵּר בְּעַצְמוֹ, בְּוַדַּאי אָסוּר אַחַר כָּךְ לֵילֵךְ וּלְגַנּוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה לְבַד שֶׁנִּכְשָׁל בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע (ו) עוֹד נִכְשָׁל בָּזֶה בְּלָאו דְּ"לֹא תִטֹּר", וְאִם מְכַוֵּן בְּהַסִפּוּר הַהוּא לִנְקֹם מִמֶּנּוּ עֲבוּר זֶה וּלְפַרְסֵם אֶת רֹעַ לְבָבוֹ לִפְנִי אֲנָשִׁים, עוֹבֵר גַּם כֵּן בְּלָאו דְּ"לֹא תִקֹּם", מִלְּבַד אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע.

בו יבאר דין מצות עשה דאם כסף תלוה ועוד ענינים ממדת החסד בפרטיהן ובו י"ד סעיפים.
א. מצות עשה מן התורה ללות לעניי אחינו, שנאמר (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'". ואיתא במכילתא (פרשת משפטים פרשה י"ט), דכל "אם" שבתורה רשות ושלשה מהן חובה, וזה אחד מהן. וראיה ממה שאמר הכתוב [בפרשת ראה] (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו" דרך צווי, ומצוה זו גדולה יותר ממצות הצדקה, שאין העני בוש בדבר כל כך. גם שבזה תומך ידו ומחזיק אותו, שלא יתמוטט לגמרי, ומקים בזה מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'", דהינו שיחזיק בו, עד שלא יפל ויצטרך לבריות. ומצוה גם כן ללות לעשיר לפי שעה, בשעה שאין המעות מצוי לו, דגמילות חסד נוהג בין לעניים ובין לעשירים, אלא דהעני קודם לו בזה. ולכך פרט הכתוב לעני במצוה זו, ואי לא דהודיענו הכתוב, היה רצונו של אדם יותר להלות לעשיר, מפני שגם הוא ישיג פעמים רבות טובות ממנו, ועוד שהעשיר בטוח אצלו יותר.