Chasidut על שמות 22:3

והנה קושיא שניה של מהר"מ א"ש, דהא דריש מהאי קרא שהכפיל שאין להוכיח רק להמקבלו, אם כן תלמיד לרב מנא לן. ונ"ל דהא באמת לא נשמע מהאי קרא שום מיעוט, דהיינו שלא להוכיח למי שאינו מקבל, דאדרבה תוכיח רבוי משמע כמו דאמר תוכיח מכל מקום ולא מיעוט. וגם בדרך פשוט אינו מתיישב על לשון המקרא כלל, דאיזה משמעות יש בלשון תוכיח לומר דהוא מי שמקבל תוכחה. רק נ"ל דעיקר הדרשא הוא רבוי על תלמיד לרב, דהיינו תוכיח מכל מקום, וממילא מוכח דמצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, דהא קשה ריבוי למה על תלמיד לרב, מהיכי תיתי לא, הלא מסתבר דאין חכמה וכו'. אלא ודאי דאין להוכיח למי שאין מקבל ממנו, ואם כן הוה אמינא רב לתלמיד יוכיח דמסתמא יקבל ממנו דהתלמיד שומע לרבו מסתמא, מה שאין כן תלמיד לרב דמסתמא אין דברי הקטן נכנסין באזני הגדול, לכך קא משמע לן קרא דאף על פי כן יוכיחנו, והטעם לזה דהא הטעם דמצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, הוא מטעם מוטב שיהיו שוגגין וכו', וכאן לא שייך זה, דאם התלמיד יודע אם כן גם הרב יודע, דרבי לא שנה וכו' (נדה ס"ב ע"ב), אם כן כבר הוא מזיד, לכך יוכיחנו, ואם כן ממילא דאין להוכיח למי שאין מקבל, דאם לא כן קרא על תלמיד לרב למה, והבן. וי"ל דזה הכל כונת זקיני מהרש"א, ודו"ק היטב (איך שיש להעמיס כל זה בלשונו איך שפירש כן לדברי רש"י כמ"ש, ומביא ראיה לסברא זו שכתבתי מהא דבעלמא דרשינן מיניה אפילו מאה פעמים, והבן. ואל תתמה כי זה דרכו במקום שלכאורה דבריו מובנים כפשוטא, כיון לדברים רחוקים ועמוקים). עוד נ"ל דהקושיא הא דריש לה לכפילא לדבר אחר לא קשה מידי, ולא נתכוין זקני הנ"ל לקושיא זו, וגם הקושיא של מהר"מ א"ש שמסיק בקושיא הא דרשינן למי שמקבל תוכחה, אם כן איך מוכח תלמיד לרב, גם כן לא קשה כמו דאיתא בב"ק דף ע"א ע"א אם כן נכתוב רחמנא אם המצא המצא, או תמצא תמצא, מדשני קרא בדבורים (שמות כב ג), שמע מינה תרתי, עד כאן. הכי נמי מיתורא ומשינוי הלשון דרשינן תרתי, רק דעיקר כונת זקיני מהרש"א ז"ל בקושיתו כמ"ש, והבן.

ועתה יגדל נא כח ה' (במדבר יד יז). (זוהר ח"ג ר"כ ע"א) דא הוא כח דשריא על רישיהון דצדיקים. והוא פליאה. והנ"ל בזה על פי המבואר במקום אחר שם בזוהר (זוהר ח"ג רמ"ה ע"א) נטילת ידים י"ד פירקין דיד ימינא, וי"ד פירקין דשמאלא, איהו כח, ולקבליהו כ"ח אתוון דקרא קדמאה דעובדא דבראשית (א א), דאתמר בהון ועתה יגדל נא כח ה', עד כאן. ויובן כל זה, על פי דרש בר קפרא (במסכת כתובות דף ה' ע"א) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאלו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ וכו', ומובן דגדול מכל אחד מהן, דבכל אחד מהן הוי כביכול יד אחד, ובשניהן הוי שני הידים כביכול, והבן. ולכך נקרא קדמאה, דמיירי מבריאת שניהן, לכך הוי כ"ח אתוון, והבן. והיינו יגדל נא כח ה', כי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג), ואתם קרוים אדם (יבמות ס"א ע"א), והם עיקר העולם. וגם כי בעת הטבה לישראל, ושמו מתגדל ומתקדש וכבודו מתעלה, וההיפך בהיפך ח"ו, וכמו שמפורש כאן (במדבר יד טז) שיאמרו מבלתי יכולת וגו', וכל מה שברא לא ברא אלא לכבודו, ואם כן הטבת ישראל הוא התחזקות כח הבריאה, והבן. והיינו ועתה יגדל נא כח ה', שיתחזק כח הבריאה בסיבת התכליתות, ולא יהיה לריק ח"ו בהעדר התכלית, והבן. ועל פי זה יובן תשובת השי"ת (במדבר יד כא) ואולם חי אני, שדרשו רז"ל (ברכות ל"ב (ע"א) עיין רש"י [ד"ה החייתני]), שאמר לו השי"ת למשה החייתני בפני האומות. וביאור הדברים נ"ל, על פי הרמב"ם בפסוק (בראשית יא ה) וירד ה' לראות את המגדל, כי שלימותו ית' הוא להטיב כי הוא מקור הטוב, ואם הוא צריך לענוש, נחשב אצלו לבחינת ירידה כביכול, ועל פי הגמרא בב"ק (דף ס"ה.) אמר קרא (שמות כב ג) חיים בגניבה, אחיה לקרן כעין שגנב, עיין שם פירש רש"י (ד"ה אחייה). ומבואר משם דחיים הוא לשון שלמות, והיינו דקאמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ, ואם כן הוא הסיבה התכליתות להבריאה, והוא התשובה על הבקשה ועתה יגדל נא, והבן. והנה מובן דגדולים מעשה הצדיקים וכו', משום שהשי"ת לכחו לעצמו אין מספר ואין ערך ואין סוף, ובודאי אין נותן להנברא כל כחו, דאם כן היה הנברא גם כן אין סוף. ועוד דלא יתכן באין סוף כל והבן, רק השפעה מה ולא עביד קב"ה ניסא למגנא דדי ביד אחד וכו', ועל כן הוא גם כן די והבן, מה שאין כן הצדיקים במה שעושין לכבודו, הם נותנין כל כחן, וכחן הוא כח ה' דשריא על רישיהון נר ה' נשמת אדם (משלי כ כז), הכח שיש בשניהם בשמים וארץ להנהיג הנשמה והגוף שהם שמים וארץ, כמו שדרשו (סנהדרין צ"א ע"ב) בפסוק (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ וגו', והבן. ונמצא כחן י"ד פירקין וי"ד פירקין. והיינו כ"ח מקדש ה' כוננו ידיך (שמות טו יז). ועל פי זה מבואר ועתה יגדל נא כח ה', הוא הכח דשריא על רישיהון דצדיקים, דהיינו י"ד וי"ד כח הבריאה, הוא בעצמו הכח השורה על הצדיקים אשר הם אחידין בשמים ובארעא, מה שאין כן שאר בני אדם דהם רק בארץ, ולכך נקראו עם הארץ, דאין להם בחינת השמים כלל וכבהמות נדמו, והבן.

ועל פי זה יתבארו הפסוקים (בתלים קל"ג) מה טוב ומה נעים וגו', שנדרש בכריתות (דף ה':) על שמן המשחה, עיין שם. וגם אני אלך בעקבותיהם על פי הכלי יקר בפסוק (שמות ל כג) ואתה קח לך בשמים ראש, כי פני משה כפני חמה (ב"ב ע"ה ע"א), עיין עליו. וידוע דדרשו (ב"ר א' ט"ו) הוא אהרן ומשה (שמות ו כו) הוא משה ואהרן (שמות ו כז), מלמד ששניהם שקולים. והיינו הנה מה טוב וגו' (תהלים קלג ב), כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן, כי נשאר בזקנו כמבואר בכריתות (ה' ע"ב), ואף על פי כן לא החסיר כלום. והנה בכל הדברים אין הברכה שורה בדבר המדוד, וכאן להיפך כי אם היה חסר או יותר קורטב מן המצוה, ודאי לא היה שורה בו הברכה, והיינו שיורד על פי מדותיו דוקא, (תהלים קלג ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון, שהוא טל של ברכה טל של תחיה כמבואר בזוהר (ח"א פ"ח ע"א), וכמ"ש (סוף פרשת ויחי במדרש (ב"ר ק' ו') ויבכו אותו מצרים שבעים יום (בראשית נ ג), אלו שבעים יום שבין אגרת לאגרת עיין שם), והוא היפך מכל מקום, והטעם כי שם צוה ה' את הברכה דייקא, לכך חיים עד העולם, כמו שהוא בפרק מרובה (ב"ק דף ס"ה ע"א) אמר קרא (שמות כב ג) חיים בגניבה, אחיה לקרן, דהיינו השלימהו, וכמו שפירשתי על אמרם (ברכות י' ע"א) ולא תחיה לעולם הבא, והיינו לכך הוא שלם לעולם הבא דכולו קיים, והוא נכון בס"ד. עוד נתכוין באומרו ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב, דהמשקולין דמשה ואהרן באמת לאו שקולין לגמרי, דהא מקרא מלא נאמר (במדבר יב ו-ז) אם יהיה נביאכם ה' וגו', (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה, רק שקולין עם הכרע ולא עין בעין, והיינו גם יחד, ר"ל דגם זה מקרי יחד, כשמן הטוב דאין שוקלין עין בעין, והבן.