Chasidut על שמות 22:5

וכדי לבאר זה, אקדים מה שאמרתי בפסוק (סוף קדושים, ויקרא כ כו) ואבדיל אתכם מן העמים וגו'. על פי הכוזרי (מאמר ראשון) הבדל מדריגה ואתם הדבקים בה' וגו' (דברים ד ד). וזה היה מדריגת משה שאמר ואנחנו מה (שמות טז ז), כי מחמת קורבתו אל אלקיו, הרגיש בחוש כי אין בו ישות רק הכח אלקי, ולא קרץ עפעפי עיניו לצורך עצמו רק בלתי לה' לבדו, כי היה נחשב בעיניו כמשתמש בשרביטו של מלך, (ועיין מה שכתבתי בפרשת בראשית על אמרם (חולין קל"ט ע"ב) בשגם (בראשית ו ג) זה משה, עיין שם בארוכה). והנה זה הוא כונת המדרש, דבכל עניניו של משה לא היה הוא בזה כלל רק ה' לבדו, דבשעה שבא בחסידות, לא היה כלל אף לצורך רוחני רק להגדיל כבוד שמו. וכן בשעה שבא בתמימות היינו בדין, כי חסידות הוא לפנים משורת הדין, השי"ת בא עמו, ר"ל שהיה נראה לו שבזה הכבוד שמים יותר מתגדל ממה שהוא בלפנים מן השורה. וכן אף כשבא בעקמנות, ר"ל כמו שנראה לפום ריהטא כסירוב לנגדו ית', השם בא עמו באותו העקמנות, כי הוא לא היה כלל בזה רק להגדיל כבוד שמו ית'. וכן כשבירר עסקיו, ר"ל שנראה לפום רהיטא כי בירר בעסקיו ית' איזה ישמע לו יתברך ואיזה לא ישמע, או שבירר בעסקיו יתברך להיות אין דעתו נוחה בזה העסק, גם בזה השי"ת בא עמו, כי הוא לא היה בשום ענין רק למען כבוד שמו יתברך. ותני והדר מפרש אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך, שהוא החשקות המוחלט לחזות בנועם ה' ודבקות אלקי האמיתי, לא היה כלל עבורו אף לצורך נשמתו, רק למען כבוד שמו כי תכלית הבריאה כדי להטיב כי הטוב רוצה להטיב, ובקש למלאות רצונו שידע דרך המשכת חסד ורחמים וברכה, וזה נתפרש בתשובתו יתברך אני אעביר כל טובי, והבן. ואימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה, יבואר בהקדים מ"ש הפני יהושע (בגיטין דף ו' ע"ב) בהא דאמר שם בגמרא ועוד והא אבייתר הוא דאסכים מריה על ידיה וכו', בשם הגאון מו"ה נפתלי כ"ץ ז"ל דמהא דאסכים מריה, מוכח דותזנה היינו לשון מזונות, אם כן לפי זה בזונה נמי יש לפרש לשון מזונות, כמ"ש התוספת שם (ד"ה ויתנו), וזה היה כונת ר' אבייתר, והפסוק גופיה מיירי בזונה ממש, אם כן מה שאמר ר' אבייתר אינו פסוק כלל, רק לצחות הלשון כתב כלשון הפסוק ואין צריך שרטוט, עד כאן דבריו. היוצא מזה שדרך הקדמונים לכתוב דבריהם כלשון המקרא, ולא כיונו על הפסוק כלל, ועל דרך זה נאמר כאן על פי אמרם ז"ל (סנהדרין קי"א ע"א) בשעה שעלה משה למרום מצאו להש"י כותב ארך אפים וכו', שאמר משה רשעים יאבדו, והיינו שבא בתמימות במדת הדין ולא לפנים משורת הדין, היה כונתו שהיה נראה לו אם יהיו רק צדיקים יתקדש שמו מאד, אבל האמת יתרון אור מן החשך כי אין ניכר עצם הדבר רק על ידי הפכו. והנה הרשעים נמשלו לקוצים, כמו שדרשו (בב"ק דף ס' ע"א) כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב ה), עיין שם. והיינו אמרו מדוע לא יבער הסנה, (ואין זה סותר למה שאמר הראיני נא את כבודך, שנראה שרצה להמשיך חסד ורחמים, כי הכל הולך למקום אחד שהיה רצונו רק לעשות נחת רוח לפניו ית"ש ולמלא רצונו שרוצה להטיב בתכלית הטבה, והרשעים הם המעכבים, על כן בקש שיוסר המעכב, והבן). והשיב לו יתברך מן יקירי דאית לי בגוויה, והבן.

כי תצא אש וגו' (שמות כב ה). בב"ק (דף ס' ע"א) אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אין פורעניות בא לעולם אלא בזמן שרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים, אימת אש יוצאה וכו', ואינה מתחלת אלא וכו' שנאמר ונאכל גדיש, ויאכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר. ויש לדקדק כי מקרא כי תצא אש ומצאה קוצים וכבר נאכל גדיש, דעל מה קאי וכבר נאכל, אם כבר קודם שקוצים מצוים לה, הלא זה אינו כמבואר להמעיין, ואי קאי על קודם שנאכל הקוצים, הא לא איירי כלל באכילת הקוצים ודוק, ואי קאי על קודם כי תצא אש, זו קשה מן הראשונה דהאיך יתכן, וגם הא אמר ואינה מתחלת, והבן. ואף שבזה י"ל דהוא פירוש להדברים שאמר, כמו אמר מר, וקאי על הפורעניות, אבל מכל מקום לא מתיישב דהאיך נאכל בלא יציאת אש. ועוד דהיציאת אש הוא הפורעניות, וכן מתני ר' יוסף ולא עוד אלא שמתחיל וכו', קשה תרתי, א' דסותר עצמו, דמקודם אמר דאינו מבחין כלל, ובתר הכי אמר ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים, אם כן הרי מבחין. ועוד קשה מה דאמר אלא שמתחיל מן הצדיקים מתחילה, הך תחילה למה. בכה ר' יוסף, א"ל אביי טיבותא היא, כי מפני הרעה נאסף וכו', אינו מובן אף שרש"י (ד"ה טיבותא) פירשו. ועוד קשה אם כן שטובה הוא, אם כן מאי ולא עוד. וגם להבין שם (ב"ק ס' ע"ב) בע"ב כי תצא אש, תצא בעצמו שלם ישלם המבעיר, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי וכו' ותאכל יסודותיה (איכה ד יא), ואני עתיד לבנותה באש, עיין שם. והוא משולל הבנה דהמאמר סותר עצמו דאמר תצא מעצמה, ואחר כך שהבערתי, ועיין רש"י (ד"ה כי). ולפירוש רש"י קשה דהוה ליה למימר כאלו הבערתי. ועוד קשה מה דאמר בתר הכי אני הצתי אש בציון.