Chasidut על שמות 3:15

במדרש רבה (ויק"ר י"א ה') עם חסיד תתחסד וכו' (תהלים יח כו), ר' נחמיה פתח קרא במשה, בשעה שבא בחסידות, הקב"ה בא עמו בחסידות, בשעה שבא בתמימות, הקב"ה בא עמו בתמימות, בשעה שבא בעקמנות, הקב"ה בא עמו בעקמנות, בשעה שנתברר על עסקיו, הקב"ה בירר עסקיו. אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך (שמות לג יח-יט), מה כתיב תמן (שמות לג יט) אני אעביר כל טובי וגו'. אימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה (שמות ג ג), אמר ליה מן דיקרי קאים בגוויה. אימתי בא בעקמנות, בשעה שאמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג יג), מה אמר לו זה שמי (שמות ג טו), לפי שעה אהיה אשר אהיה (שמות ג יד). אימתי נתברר על עסקיו, בשעה שאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), אמר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), ומאז באתי אל פרעה (שמות ה כג), מה כתיב תמן (שמות ו א) עתה תראה, עד כאן דברי המדרש.

ולהבין יותר הנה ידוע שזעיר אנפין מקנן ביצירה, ומשום הכי יש ביצירה סוד 'אל הוי"ה', וממילא הוא הענין שמט"ט הוא גימטריא שד"י לכן הוי"ה שוכן בו והיינו כי שמי בקרבו. ובהא מובן היטב דברי חז"ל, דלכאורה יש לדקדק דסתם שמי היינו הוי"ה כמש"ה (שמות ג, טו) זה שמי לעלם, וא"כ מה זה פירשו חז"ל שהוא בגימטריא שד"י. ולדברינו אתי שפיר דבאמת הכי קאמר כי שמי בקרבו היינו שם הוי"ה שוכן בו וכאמור דזעיר אנפין מקנן ביצירה, רק חז"ל באו לבאר טעם ושורש הדבר כי מט"ט בגימטריא שדי, ממילא כמו שבאצילות שם שדי נרתק להוי"ה, כך בהשתלשלות העולמות שנשתלשל יצירה דהיינו מט"ט ובהשתלשל אורות הז"א לצורך העולמות מקנן ביצירה והבן היטב.

ההגדה מה שסדרו לנו קדמונינו בליל פסח לך אף לך לך ה' הממלכה וכו', שהם דברים שאינם מובנים כלל. והנ"ל בזה, ונבין גם כן מה שתקנו קדמונינו בנוסח אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא, שהוא גם כן לכאורה אינו מובן, דראוי לומר שהיה בטרם כל יצור נברא, אבל איך שייך לומר אשר מלך, הלא אין מלך בלא עם, ועל מי מלך. וכדי להבין זה, נקדים דאמרו חז"ל ביומא (דף ל"ח.) בן קמצר לא רצה ללמוד על מעשי הכתב, ואמרו עליו שם רשעים ירקב (משלי י ז), דהיינו שאחז ד' קולמסין בד' אצבעותיו, וכותב שם בן ד' בבת אחת. ויש להבין מאי מעליותא כולו האי, ואיזה צורך גדול יש בזה שהמונע מללמוד נקרא רשע, וכי בשביל שלא ירצה ללמוד איזה תחבולה נפלאה נקרא רשע. אלא ודאי דיש בזה צורך גדול לעבודת השי"ת, והיינו כי ידוע שהוראת שם הויה ב"ה, הוא היה הוה ויהיה כמבואר בשו"ע או"ח סימן ה' (ס"א), וזאת ראוי לידע לכל בר (דת) [דעת], כי אינו נפרד עבר מהוה ועתיד כאחד לפניו ית', וכל מה שהיה, הוא הוה ועתיד להיות כאחד לפניו ית', וכל מה שעתיד, הוא היה והוה. וזה מאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת א' ט') מה שהיה הוא שיהיה ואשר (עתיד) להיות כבר היה. ונ"ל שזה אחד מן הטעמים שאסר לנו להזכיר שם הויה ב"ה ככתבו, כאמרם (פסחים נ' ע"א) זה שמי לעלם (שמות ג טו), משום דאי הוי אפשר להוציא כל השם כאחת בלי הקדמת אות אחת לחברתה, להורות כי אין העבר קודם ולא העתיד מאוחר, הוי שרי, כי הוא יחוד האמיתי. אבל מכיון שאין הפה יכול לדבר כן, ואי אפשר מבלי הקדמת אות לאות, לכך אסור כי הוא כפירוד ח"ו, לכך זה שמי לעלם כנ"ל. וכהן גדול ביום הכיפורים הוי שכינה מדברת מתוך גרונו, כמ"ש הקדוש האר"י זצוק"ל על אמרם (יומא ס"ו ע"א) היה יוצא מפי כהן גדול כו', וכן מורה מאמר הפסוק (שמות כ כד) בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אזכיר ולא תזכיר, כי השי"ת לבד הוא המזכיר, ולכן היה נשמע קולו ביריחו (יומא ל"ט ע"ב), שאין זה בכח של בשר ודם, עד כאן דברי הקדוש האר"י וש"י. ואם כן ודאי דלא היה שם שום הקדמת אות לאות, רק הכל כאחד כיון דהשכינה הוא מדברת, מה שאין הפה של בשר ודם יכול לדבר כן כנ"ל, ואם כן בעת הכתיבה הוא רב חסד מהשי"ת שהותר לנו לכתוב שמו הקדוש, אף שאי אפשר בלי הקדמת אות לאות בכותב אחד, וד' כותבין הוא נראית פירוד יותר, כדי שלא ישתכח וישתקע מאתנו ח"ו לגמרי השם הקדוש הזה המחיה כל העולמות. אבל אם היה אפשר לכתוב מבלי הקדמת אות לאות, רק ד' אותיותיו כאחד בבת אחת בד' קולמסים והכותב אחד, ודאי מה טוב ומה נעים, ומדרגתו של שם הנכתב הזה, ודאי רבה למעלה ראש עד אין חקר ואין סוף ואין מספר ואין ערך, כי הוא היחוד האמיתי. לכך בן קמצר שהיה יודע לעשות כך ולא רצה ללמד, עליו נאמר שם רשעים ירקב, כי הוא מונע בר וברכה ושפע טוב לבית ישראל שפע קודש ממקום קודש יהלך גבוה על גבוה, כנ"ל ברור. ועוד יש לומר בפשוט יותר, כי השם אף התוארים מורים עליו, מה שאין באלוקים, ומכל שכן שם העצם, כי כל דבר בזמן היותו הוא לפעמים היה הוה ויהיה, דהיינו כל זמנו, מלבד הרגע הראשון אשר בו נוצר, כי אז לא יצדק היה, ורגע האחרון אשר בו נפסד, שאז לא יצדק עליו יהיה. אבל השי"ת הוא תמיד היה הוה ויהיה, שאין לו ראשית ולא תכלה. ואם כן ההפרש הוא שבכל הנבראים נפרד ההיה מן הוה ויהיה, דהיינו אחר שנפסד יתכן לומר היה, אבל לא הוה ויהיה. וברגע האחרון יתכן לומר היה הוה, אבל לא יהיה. וברגע ראשון יתכן לומר הוה יהיה, ולא היה. וקודם היותו, יתכן לומר יהיה, אבל לא היה הוה. ואם כן נפרדים זה מזה, שפעמים יפול שם זה לבד, ופעמים זה השם לבד. אבל בהשי"ת אינם נפרדים זה מזה בשום פעם, כי תמיד יתכן לומר עליו היה הוה ויהיה, כי אין לו ראשית והתחלה ולא תכלית, והבן זה כי תמיד הוא היה ויהיה והוה, ותמיד הוא הוה והיה ויהיה, ותמיד הוא יהיה והיה והוה, והבן זה מאד, ותמיד הם אחודים זה בזה, לכן יתכן לומר עליו בלי פירוד כלל, להורות על המרחק וההפרש הרב לבינו ית' ובין ברואיו בזה, וכיון שאין הפה יכול לדבר כן, לכך זה שמי לעלם, ולכך נתכנה בן קמצר בשם רשע כו', וגם זה ברור ושני הטעמים הם אמיתים לענ"ד. ונחזור לענינינו, כי לפניו ית' עבר ועתיד כאחד, וכל מה שעתיד כבר הוא, ואם כן כל מה שאינו נצחי ועתיד להיות אין ואפס המוחלט, כבר הוא לפניו ית' אין ואפס המוחלט אף בעת היותו, כי העתיד לפניו ית' כבר הוא. ואם כן יש להבין האיך אנו מתארין אותו ית' בתואר מלוכה ואדנות, שהוא נצמח מכח (נבראין) [נבראיו] כי אין מלך בלא עם, והם אינם נצחים, ואם כן בבחינתו ית' כבר הם אפס ואין, כי העתיד לפניו ית' כבר היה, ואם כן אם הם אפס ואין, אם כן גם המלוכה שנצמח מחמתם גם כן אפס ואין, ואיך אנו מתארין אותו ית' בתואר אפס ואין רק מדומה, הלא כדי בזיון וקצף ח"ו לתאר האמת הגמור המוחלט בתכלית האמת, בתאר מדומה ח"ו, וגם לתאר אותו ית' בתואר תלוי בזולת, ואף הנבראים שהם קיימים לעד אחר שנתהוו ברצונו ית' כמו השכלים הנבדלים ונשמת צדיקים, מכל מקום אין מציאות אמת זולתו ית' שהוא מחיוב המציאות כמו שיתבאר בהדרושים הבאים בס"ד. ועוד איך אנו מתארים האין סוף ב"ה ביש לו סוף, כי המלוכה על הנמצאים והנמצאים יש להם סוף, כי אין אין סוף אלא אחד.