הלכה על שמות 3:15

מצאנו אור השמש וכל הככבים עומד לעד, לא יוסיף ולא יגרע בעצמו.¹ ״הלבנה, שהיא שפלה מהכל, אין לה אור כי אם מאור השמש. ואין ככה שאר המשרתים ולא הכוכבים העליונים, כי הם מאירים בעצמם״ (הטעמים, נוסח א, שער א, עמ׳ 28). ראב״ח הביא חילוק דעות אם יש אור עצמי לכוכבים: ״דעת רוב החכמים המעינים בחכמה היצירית בככבי לכת ובכל ככבי שבת, שהאור הנמצא בהם קנוי הוא להם מאור החמה הנפתל על גביהם… (עמ׳ 138) ויש מהם מי שאינו מודה בכל הטעם הזה, ואומר ודאי יש לנו לדון ולהעיר על אור הלבנה שהוא קנוי מאור החמה משני טעמים… ואין לנו בשאר ככבים אות אחת משתי אותות האלה. ומפני זה אנו מעמידים הדבר בספיקה ואומרים יכול יהיה אורן קנוי להם ונפרש עליהם ממקום אחר, ויהיו דומים ללבנה אשר האור קנוי לה מן החמה. או יכול הם זהירים מאליהם, ואנו מתדמים אותם אל המאור הגדול תחת אשר דמיתם אותם אל המאור הקטן. ואין לנו לגזור ולחתום על אחת משתי הדעות האלה כי אם בראיה גדולה וחזקה, ולא עלתה בידינו עד עתה״ (צורת הארץ, שער ד,עמ׳ 135-139). רק כנגד מראה העין, בעבור היות הנראה במקום רחוק או קרוב, גם בעבור השתנות האויר בראשית היום או בחציו.² ראה ראב״ח: ״רוב העם דומה להם במראית העין כי ערך גופן במזרח ובמערב גדול מערכו בחצי השמים, תמורת מה שראוי להמצא לצורת התבנית השטוח. ואין התוספת הנראית לרוב העם במזרח ומערב מפני רוב המרחק או מיעוטו, אבל הגורם לגודל גופן למראית העין היא צורת האויר אשר הם עולים בו ושוקעים, אשר הוא עבה במזרח ומערב ומרחיב את גוף העומד בתוכו למראית העין, כאשר אתה רואה האבנים השוקעים בקרקע המים גדולים מערך גופן חוצה מן המים. וכן הכוכב הנראה מתוך האויר העב אשר במערב ובמזרח גדול למראית העין מערך גופו הנראה בתוך אויר הרקיע בחצי השמים״ (צורת הארץ, שער א, עמ׳ 13-14). ואין אור מתחדש כי אם ללבנה לבדה.³ ״כל חכמי המדות הביאו ראיות גמורות כי עצם הלבנה גוף מקבל אור השמש״ (פירוש שמות כג כא, עמ׳ קסג). עוד כתב שם: ״אין לה [לירח] אור בעצמה כי אם מהשמש. והעד, כי בהתחברה עמו עם ראש התלי או זנבו, לא תראה השמש אם היה ביום. ואם היתה לנכח השמש בלילה באחד המקומות הנזכרים, יהיה אור הלבנה נעדר״ (פירוש שמות ג טו, עמ׳ לג-לד). על כן אין חדש באמת כי אם חדש הלבנה.⁴ ״אין ללבנה שנה כלל כאשר אין לשמש חדש כלל, כי לא יתחדש בשמש דבר, רק דבר החדוש הוא לאור הלבנה, ובעבור זה נקרא ׳חדש׳ גם ׳ירח׳, בעבור חדוש אור הלבנה״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עא). ראה ראב״ח: ״מלת ׳החדש׳ חצובה מ׳חדוש׳, ואינה ראויה לומר אלא על חדש לבנה בלבד המתחדשות בו…ואשר אומרים ׳חדשי חמה׳ או ׳חדשי שנת החמה׳ הוא הרחבת הלשון, ולדמות ענין בענין שהוא דומה אליו משום צד, או מפני שחדשי חמה קרובין במדתן לחדשי לבנה, או מפני שהלבנה מתחדשת בכל חדש וחדש מחדשי חמה. וקראו לחלק אחד מי״ב חלקים בשנת חמה ׳חדש׳ מפני שהלבנה מתחדשת בכל חלק מהן״ (העיבור, מאמר ב שער א, עמ׳ 33). והנה נבקש מתי ראשיתו.

על כן טעה הגאון שאמר כי ראה רגע קדרות השמש בבגדאד לא היה בעת המולד.¹¹ השמש תקדר רק בהתחברותה עם הירח: ״אין לה [לירח] אור בעצמה כי אם מהשמש. והעד, כי בהתחברה עמו עם ראש התלי או זנבו, לא תראה השמש אם היה ביום. ואם היתה לנכח השמש בלילה באחד המקומות הנזכרים, יהיה אור הלבנה נעדר״ (פירוש שמות ג טו, עמ׳ לג-לד). וכן כתב בפירושו לשמות יב ב (עמ׳ עא): ״אין לה [לירח] אור בראיות גמורות כי אם מהשמש. על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה, אם היה בראש התלי או בזנבו. ולא תהיה קדרות ללבנה כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים״. על כן אמר כי חשבון הקדמונים לא היה בדקדוק יפה. רק חשבונם הוא הנכון. והוא טעה ארבע טעיות: האחת כי היה ראוי שידע דרך הארוכה והקצרה, כאשר יעשו חכמי המזלות. כי אין מחלוקת בין מולד ישראל למולד חשבון הגוים במהלך האמצעי, עד שידע מתי הוא המולד האמתי. והטעות השנית, כי חשבון המולד על ירושלים,¹² ״דע, כי חשבון העבור הוא על ירושלים. והטעם, שהיא ארכה בסוף המערב ס״ה מעלות, שהם ארבעה שעות שוות ושלישית שעה. והנה אם היתה ארצנו מזרחית לירושלים, נסתכל כמה אורך ארצנו ונחסר אורך ירושלים. ואם היתה ארצנו מערבית, נחסר ארכה מאורך ירושלים״ (העיבור, סוד בעיבור, דף י עמ׳ ב — יא עמ׳ א). בשלוש שאלות (עמ׳ ב) כתב: ״מה שאמר [מפרש אלמוני] שהמולד בקצה מזרח, הוא טעות גדולה, ולמה לא השתכל וחפש היטב, אז ראה בבירור כי המולד הוא במהלך האמצעי, כאשר עשו חכמי המזלות, על אורך ירושלים, אין בו תוספת ומגרעת״. אבל אין זו דעת ראב״ח: ״אחר שנתברר לנו הענין הזה, באנו לחקור ולומר בידוע לפי דעת החכמים כלם כי זמן היום והלילה אינן נראין בכל מקום ענין אחד, אבל במקום הזה הוא יום בעת שהוא לילה במקום אחר, במקום אחד שלש שעות או ארבעה או חמשה מיום או מלילה ובמקום שני יותר מזה, ובמקום שלישי פחות מזה. על הענין הזה הוא מנהג הימים והלילות בכל העולם, הן על קו השוה אשר בארץ, הן על כל קו וקו מן האקלימים השכונים. ומצאנו רבותינו זכרונם לברכה אומרים ׳הלבנה נולדה בשעה זו מזמן הלילה׳, וכן ׳התקופה נופלת בשעה פלונית מן היום׳ או ׳מן הלילה׳. היינו צריכין להבין על איזה מקום השיבו השעות מאורך קו השוה אשר העמידו חשבונם עליו . ולכשיודע המקום הזה נוכל לומר ממנו באיזה שעה יהיה המולד או התקופה במקומותינו אשר אנו יושבין עליו. וכשבאנו אל העיון הזה לחקור אותו מכל צד כפי השגת ידינו, נראה לנו שהן קובעין חשבון המולדות והתקופות על אותן היושבים בקצה המזרח מן הקו השוה״ (העיבור, מאמר א שער י, עמ׳ 27). ובינה ובין בגדאד במרחק האורך שתי שלישיות שעה.¹³ בספר העיבור כתב: ״הנה בין בגדאד ובין ירושלים יותר משעה וחצי״ (סוד העיבור, דף ח עמ׳ ב). עוד כתב שם: ״אנו ידענו כי אין בין בבל וירושלים רק שעה וחלק שעה״ (דף יא עמ׳ ב). מה שכתב כאן הוא הנכון. והטעות השלישית, כי צריך הוא לדעת השתנות המראה באורך, בעבור כי הקדרות למראה העין. והטעות הרביעית, השתנות המראה כפי המרחב.¹⁴ זו לשון רשב״ץ: ״כבר זכר הגאון רבינו סעדיה זכרונו לברכה שהוא ראה לקות שמשי בחשבון שעה שיהיה המולד יותר על אותה שעה חמש שעות. ובלא ספק שהלקות אינו אלא בשעת המולד. וסיבת מרחק הלקות מעת המולד במקומו של רבינו סעדיה הוא מרחק מקומו ממקום המולד, כי הוא היה בבגדאד, והוא רחוק מקצה המזרח חמש שעות. וכשעברו מקצה המזרח בעת הלקות עשר שעות עם התחלפות ההבטה, עדיין לא עברו בבגדאד אלא חמש שעות. וזהו סיבת ההתחלפות שראה הגאון זכרונו לברכה. והוא מגלה לנו כי מקום המולד הוא בסוף המזרח״ (ספר תשב״ץ, חלק ג, סימן רטו, עמ׳ רט-ריא). ויש מעברים בדורנו.¹⁵ לשון רמב״ם: ״זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו, ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ. ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. וזה שאנו מחשבין, לגלות הדבר בלבד הוא. כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הם סומכין, אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל אי זה יום הוא. וקביעת בני ארץ ישראל אותו, הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין״ (משנה תורה, הלכות קדוש החודש, פרק ה הלכה יג). בעבור שידעו חשבון אי״ב תשצ״ג,¹⁶ ״כשתשליך ימי חדש הלבנה שבעה שבעה, שהם ימי השבוע, ישאר יום אחד ושתים עשרה שעות ושבע מאות ושלשה ותשעים חלקים, סימן להם אי״ב תשצ״ג, וזו היא שארית חדש הלבנה״ (רמב״ם, משנה תורה, הלכות קידוש החודש, פרק ו הלכה ה). חושבים כי עמדו על סוד העבור. ויסתכלו המרחק שיש בין המולד ובין תחלת הלילה ויאמרו לערלים מתי תראה הלבנה. וכאשר יראו כי יש פעמים ביניהם פחות משש שעות במקומם, יחשבו כי המולד עשוי על מקום כל מחשב. והנה יש פעמים שהלבנה נראית בתחלת הלילה, ופעמים יהיה בין המולד ובין הערב ז׳ וח׳ שעות ולא יראו הלבנה.¹⁷ ״ידוע כי פעם יהיה בין המולד לעת השקיעה שש שעות ותראה הלבנה, אך על חקות ידועות. ופעם ביניהם שלשים שעות, ולא תראה אפילו בגבעות. כי תהלוכות הלבנה מפאת גלגלה, גם גלגל השמש, משתנות. וגם מפני ארך ורחב המדינות״ (הקדמה לפירוש התורה, הדרך השנית, עמ׳ ד-ה). והם חושבים כי חשבון העבור טעות. חלילה חלילה. רק הם הטועים, שהם חכמים בעיניהם. כי אין כח במשכיל לדעת מתי תראה הלבנה עד עשותו כאשר אפרש:

וְאוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ וְהוּא הַשֵּׁם הַנֶּהְגֶּה מִיּוּ״ד הֵ״א וָא״ו הֵ״א. וְזֶה הוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם. וּבַמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּכִנּוּיוֹ וְהוּא בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת. שֶׁאֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד. וּמִשֶּׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק פָּסְקוּ הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב וְשֶׁאֵינוֹ הָגוּן. וְלֹא הָיוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מְלַמְּדִין שֵׁם זֶה לְתַלְמִידֵיהֶם וּבְנֵיהֶם הַהֲגוּנִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים. כָּל זֶה גְּדֻלָּה לִשְׁמוֹ הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא: