Chasidut על שמות 32:30

ועל פי זה יש לפרש בתהלים ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל (תהלים צד יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. וידוע מה שדרשו רז"ל (ברכות ה' ע"א) קל וחומר משן ועין וכו', דהיינו דבר זה שאשרי הגבר וגו', מתורתך אנו למדין אותו, עיין שם. ויש לדקדק טובא. א', מאי ענין זה לענין של מעלה דהשי"ת יודע מחשבות. ועוד קשה למה לי קל וחומר, הלא בודאי ביסורין שהן כדאי לעונש על החטאים שלו, דאם לא כן כל האומר הקב"ה וותרן וכו' (ב"ק נ' ע"א), ואם כן פשיטא וקל וחומר למה, ומאי אשמעונין הגמרא בזה. והנ"ל בזה, דהנה מבואר בהלכות יום הכיפורים באו"ח (סימן תר"ו) בבאר היטב ס"ק ג' בשם המנהגים ושל"ה בשם רמ"א, שיש לומר בהווידוי כפרה לחטאים, סליחה לעונות, מחילה לפשעים, עיין שם. והנה יש לחקור הטעם, דאף דבאמת אשמעונין זה מקרא דכתיב (שמות לב ל) אולי אכפרה בעד חטאתכם, (במדבר ו יא) וכפר מאשר חטא על הנפש, (במדבר יד יט) סלח נא לעון העם הזה, וכן מחילה לפשעים מצינו גם כן בקרא, מכל מקום יש ליתן טעם. והנ"ל, דהנה כבר כתב רש"י בפרשת וישלח (בראשית לב כא) על הפסוק אולי אכפרה פניו במנחה (ד"ה אכפרה), דכל לשון כפרה שאצל עון וחטא, כולן לשון קנוח והעברה הן, עיין שם. והנה בשוגג אינו ראוי לעונש, דמאי הוי ליה למעבד, רק דמכל מקום צריך לקנח הפגימה שנעשה בטבע הסגולה בנפשו וסם המות הוא לנפש, והיינו וכפר מאשר חטא על הנפש (במדבר ו' י"א) והבן, ואם כן אינו צריך לא סליחה ולא מחילה, רק כפרה. והנה כבר כתבתי דבלשון הקודש יש הוראות מיוחדות לכל השמות הנרדפים, והנה יש מי שעובר ציוו המלך בזדון להנאתו, ויש שעובר רק למרות עיני כבודו. והנה ענין סליחה מי שעובר בזדון וצריך לסליחה, אבל לא מחילה דהוא ענין מחילה על כבודו, כי לא כיון למרות עיני כבודו, והנה עון הוא מזיד, ופשע הוא מרד והבן, והא דמצינו גם כן לשון כפרה בפשע וחטא, כמו פשענו אתה תכפרם (תהלים סה ד), היינו משום דכפרה שייך בכולן לפי מ"ש והבן. והנה לפי זה דאף יסורין שהן כדאי לעונש, מכל מקום לא מועיל רק לזה שכבר קבל עונשו ואין צריך לסליחה, רק מכל מקום הוי אמינא שאין רפואה בטבע שיתכפר והבן, רק דזה נלמד מהקל וחומר שיוצא לחירות, והיינו דאשמעונין הש"ס ודוקא בעון, מה שאין כן פשע שהוא למרות עיני כבודו, אין לך חילול השם גדול מזה, וכבר נתבאר ביומא (פ"ו ע"א) דאינו מתמרק כי אם על ידי המיתה. ונקדים עוד דמהרד"ך הקשה אהא דמודעא רבה לאורייתא, הא קיימא לן (נדרים כ"ז ע"ב) בנודרין להורגין ולמוכסין, צריך שיבטל בלבו, וכיון שישראל לא הרהרו שום תנאי בלבם אף שהיו אנוסים, שבועתם קיימת. ותירץ דשאני התם דהאנס אינו יודע מחשבותיו, אבל בקבלת התורה שהקב"ה יודע מחשבות, פשיטא דלא היו יכולים לבטל בלב, דכך גלוי לפניו המחשבות כמו אמירה בפה, ואם כן אנוסים היו לקבל השבועה הן בפה והן בלב (והובא בפרשת דרכים שם). ועל פי זה יתבאר התכת הכתוב ה' יודע מחשבות וגו', ואם כן מזה נצמח קושיא דלמה יענש על העדר קיום התורה הלא אנוסים היו בקבלתם, ואין לומר הלא לא הרהרו תנאי בלבם כקושית מהרד"ך, דהא כיון דהשי"ת יודע מחשבות, אם כן גם מזה היו אנוסים כתירוצו של מהרד"ך, (ועיין בפרשת דרכים שם מה שפירש על הפסוק (דברים לא יז) ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי), ואם כן למה יענש, לזה תירץ אשרי הגבר וגו', כמ"ש על הפסוק לך ה' החסד וגו', אך אימת שייך לומר כן אם הוא כפרה, מה שאין כן אם הוא רק עונש והבן, ואם כן מנ"ל, לזה אמר ומתורת תלמדנו, והבן.

במדרש (ויק"ר פ"א ט"ו) ויקרא אל משה וידבר י"י (ויקרא א א). מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו, תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר ויקרא אל משה, עכ"ל. המדרש הזה קמצווח דרשוני וחיו, וכבר דברו בו שלטי הגבורים. ומה שיש בידי לפרש על פי פשוטו נ"ל, דהנה למה לא נכנס משה בלא רשות אל אוהל מועד, הרי בכל פעם שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה, והרי תחלת נבואתו נאמר (שמות ה כב) וישב משה אל י"י ויאמר וכו', והרי נכנס בתוך הענן אל ההר שלא ברשות, כענין שנאמר (שמות לב ל) ועתה אעלה אל י"י אולי וכו'. אך הוא דעד היום לא היה כביכול השראת הכבוד באהל, וכהיום שהיה השראת הכבוד באהל, חשש משה פן אין דעתו שלימה כל כך שיהיה ראוי שיהיה באהל, והנה משה הוא סוד הדעת ואף על פי כן חשש לזה, מזה יש ללמוד בתלמיד חכם שאין בו דעת חלילה מטמא באהל, ואם כן נבילה טובה ממנו שאינו מטמא רק במשא ובמגע אבל לא באהל, הגם שהדברים הללו אין שייכים בהשראת הכבוד הטהור, על כן משה חשש פן אינו כל כך בשלימות הדעת, ואדם שאינו בו דעת יכול ליטמא באהל, אין מהראוי לו ליכנס באוהל הקודש. וז"ש ויקרא אל משה ולא אמר י"י, להורות דגם אל משה הוא סוד הדעת לא ערב אל לבו לבוא אל האהל בלא רשות, ומזה תמצא טוב טעם לרז"ל (שבת ל"א ע"א) ודע"ת (ישעיה לג ו), זה ספר טהרות, ותמצא להרמב"ם (פי"א מהלכות מקואות הי"ב) עיקר הטבילה הוא במימי הדעת, הב"ן הדבר ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

בסוטה י"ב ע"א וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, כתיב הכא (שמות ב ב) ותרא אותו כ"י טו"ב הו"א, וכתיב התם (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כ"י טו"ב, עד כאן. הנה נלמד הדבר בתורה שבעל פה על ידי גזירה שוה הרמוזה בתורה שבכתב, הנה כתבתי לך גזירה שוה הוא נגד מדת רחום (שמות לד ו), הנה הדור במצרים היו עירום ועריה (יחזקאל טז ז) והיו שקועים בטומאת מצרים ובעבודה זרה, והנה נולד הצדיק הקדוש מגין על ישראל לעולם, וכמו שרמזתי לך והוא רחו"ם יכפר עון בזכות הקדוש הזה, וז"ש לישראל (שמות לב ל) אעלה אל ה' אולי אכפרה וכו'. והנה אמרו רז"ל (ב"ר פ"ל ח') כל מי שנאמר בו הי"ה עולם חדש ראה, ופירשו בזה המקובלים הראשונים (שסוברים שהעולם מתנהג על פי השמיטות) שהוא משמיטה שעברה, והש"י ברחמיו המרובים שולח אותה בשמיטה זו לצורך הדור. והנה נאמר במשה אדונינו (שמות ג א) ומשה היה, הנה תולדתו נלמד בגזירה שוה נגד מדת רחו"ם, להורות שנשלח ברחמים לצורך הדור, וגם הנה משה היה עתיד לדבר עם הש"י כביכול פה אל פה (במדבר יב ח). והנה רמזתי לך רחו"ם סוד שערות שעל הפה ראשית המאמר, והנה אמרו רז"ל (ב"ב י"ז ע"א) שנפטר בנשיקה, דכתיב ביה (דברים לד ה) על פ"י ה' הבן הדבר, ומרים דלא כתיב בה על פי ה' (במדבר כ א), הנה נלמד בגזירה שוה ש"ם ש"ם. בין והתבונן דגזירה שוה הוא גם כן ע"ל פ"י, והשם הטוב יכפר בעדינו וזכות משה רעיא מהימנא תגן על ישראל לעולם: