אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)
עזים מאתים ותיישים עשרים וכו'. יובן בס"ד דרך רמז והוא דידוע הוא כי כל מגמתינו בתיקון ומעשה המצות הוא שיהיה בבחי' הו"או דשם הו"יה ב"ה י"ס דקדושה בשלימות וגם שכל ספירה וספירה מי"ס אלו תהיה שלימה ג"כ בי"ס דקדושה ויהיו מאה וכן נמי רצוננו הוא בתיקון ה"א אחרונה שתהיה ג"כ שלימה בי"ס דקדושה וכל ספירה וספירה מי"ס אלו תהיה שלימה ג"כ בי"ס דקדושה ויהיו מאה כי עיקר צורך התיקון הוא בבחי' הו"או ה"א דשם הו"יה ב"ה כנודע והנה שלימות זאת תהיה בתמידות בזמן ביאת הגואל במהרה בימינו אכ"יר שאז יהיה התיקון שלם ותתמיד השלימות הזאת ולא יהיה שום פגם וחסרון והנה כשרצה יעקב אע"ה לשלוח המנחה לעשו רצה לרמוז בה המעלה הרמה והנשגבה אשר תהיה לעתיד אחר התיקון ולכן שלח לו עזים מאתים ותישים עשרים כל תיש יש לו עשרה עזים ונמצא לכל עשרה תישים מאה עזים רמז להנז"ל שיהיה שלימות י"ס וכל ספירה יש בה י"ס הרי מאה ושלח מאתים ועשרים לרמוז על ב' בחינות של הו"או וה"א שבכל בחינה צריך שיהיה שלימות הנז' ושלח עוד רחלים מאתים ואלים עשרים ג"כ לרמוז על דרך הנז"ל כי ידוע כי כל בחי' יש בה חיצוניות ופנימיות וצריך שיהיה כפול בחיצוניות ובפנימיות כי לכן אנחנו עושים בח"ל ב' ימים טובים הא' לתקן בחיצוניות והאחר לתקן בפנימיות ורק בא"י עושים יום אחד כי מרוב קדושת א"י ומעלתה יוכלו ישראל השוכנים בתוכה לגמור תיקון שתיהם בפעם א' משא"כ בח"ל צריך לכל אחד יום אחד ולכן תמצא כל דין שנוהג ביו"ט ראשון נוהג ביו"ט ב' ובפרט בפסח יען שכל מה שצריך לעשות בחיצוניות צריך לעשות בפנימיות ולכן השתא אתי שפיר שעשה הרמז כפול בעזים וברחלים לרמוז על שלימות התיקון בחיצוניות ובפנימיות שהכל יהיו בשלימות הנז':
רש"י
עזים מאתים ותישים עשרים. מָאתַיִם עִזִּים צְרִיכוֹת עֶשְׂרִים תְּיָשִׁים, וְכֵן כֻּלָּם, הַזְּכָרִים כְּדֵי צֹרֶךְ הַנְּקֵבוֹת; וּבִבְ"רַ דּוֹרֵשׁ מִכָּאן לָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, הַטַּיָּלִים בְּכָל יוֹם, הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת, הַחַמָּרִים אַחַת בְּשַׁבָּת, הַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה בְּכִוּוּן, אַךְ נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁלָּמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁאֵין הָעוֹנָה שָׁוָה בְּכָל אָדָם אֶלָּא לְפִי טֹרַח הַמֻּטָּל עָלָיו, שֶׁמָּצִינוּ כָּאן שֶׁמָּסַר לְכָל תַּיִשׁ עֶשֶׂר עִזִּים וְכֵן לְכָל אַיִל; לְפִי שֶׁהֵם פְּנוּיִים מִמְּלָאכָה דַּרְכָּם לְהַרְבּוֹת תַּשְׁמִישׁ וּלְעַבֵּר עֶשֶׂר נְקֵבוֹת, וּבְהֵמָה מִשֶּׁנִּתְעַבְּרָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת זָכָר, וּפָרִים שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלָאכָה, לֹא מָסַר לְזָכָר אֶלָּא אַרְבַּע נְקֵבוֹת, וְלַחֲמוֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת לְזָכָר, וְלַגְּמַלִּים שֶׁהוֹלְכִים דֶּרֶךְ יוֹתֵר רְחוֹקָה נְקֵבָה אַחַת לְזָכָר:
אבן עזרא
עזים מאתים. בצאן שם הנקבות עשר לזכר. ולפרים ד' ולעיירים שנים. כי ידע תולדתם: