בן איש חי
ולא יכלו דברו לשלום י"ל הול"ל דברו שלום ומה ענין תוספת הלמ"ד ונ"ל בס"ד דמדת צדיקים אם יראו אדם חטא להם בדברים מחמת טעות לא יניחו שנאה בלבבם אלא יגידו לו טעותו ואז מוכרח שיהיה שלום ביניהם ויבטל הריב וכאן קשא על השבטים שהיו צדיקים בשמעם שהביא יוסף דבתם רעה בטעות למה הניחו הדבר סתום כדי שיגדל הריב ויוסר השלום מבניהם אך תירוץ זה מובן ע"פ מ"ש המפרשים ז"ל בפסוק יוסף בן שבע עשרה שנה למה הוצרך ללמדנו סך ימיו באותו זמן ותרצו כי יוסף הע"ה אמר שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ והיו אוכלים אבר מן החי אך באמת אותם הבנות ואותם הבהמות לא היו ממש אלא היו הם בוראים אותם בספר יצירה שלימדם יעקב אע"ה ויוסף הע"ה להיותו עודנו בן טו"ב שנים שלא הגיע לעשרים לא לימדו יעקב אע"ה ספר יצירה כי אין מלמדים ס' יצירה למי שלא השלים עשרים שנה ולכן כשהיה מגיד לו דברים אלו היה שותק שאם יגיד לו טעותו יאמר לו למדני עתה ומכח אהבתו לא היה רוצה להשיבו ריקם ולכך לא הגיד לו הענין איך ולזה הוצרך הכתוב ללמדנו שנותיו לומר זו היתה הסיבה שהביא דבתם רעה אל אביהם ושתק ולא הגיד לו הטעם עכ"ד והשתא ממילא מובן שגם השבטים לא היו יכולים להגיד לו הטעות לבטל דברי הדבה דאז היה יודע שיש ספר יצירה בעולם והיה מפציר באביו ללמדו עתה ולא היה הזמן ראוי לכך וז"ש ולא יכלו דברו דבר התנצלות לבטל הדיבה בשביל השלום כי הלמ"ד משמש במקום תיבת בשביל כמ"ש בספרי הדקדוק ויש לזה דמיונות במקרא במ"א או יובן לשלם כתיב וידוע כל דבור קשה ולז"א ולא יכלו דברו דבור קשה כדי לשלם לו כמידתו בעבור הדיבה ואז ינוחו מכעסם עליו ובזה יהיה השלום אח"כ ממילא כי חשו בעבור כבוד אביהם אשר אהבו הרבה:
רש"י
ולא יכלו דברו לשלום. מִתּוֹךְ גְּנוּתָם לָמַדְנוּ שִׁבְחָם, שֶׁלֹּא דִבְּרוּ אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּלֵּב: