Musar על בראשית 37:4

ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז, ד). פירש רש"י, מתוך גנותן למדנו שבחן, שלא דברו אחד בפה ואחד בלב, וזה מדה טובה באדם שיהיה פיו ולבו שוין. והא דכתיב אצל נבל (ש"א כה, ג) והוא כלבו, ודרשו לגנאי, שפיו היה מדבר רע כל מה שהיה בלבו. שאני התם שעשה מעשה, שעקימת שפתיו הוא מעשה להוציא מפיו דברים רעים ולא שתק. אבל השבטים לא דברו עמו טוב, מאחר שהיה שנאה בלבם לא רצו להיות אחד בפה ואחד בלב לא יצא דבר רע מפיהם רק שלא רצו לדבר עמו דברי שלום:

לא תשנא אחיך בלבבך (ויקרא יט, יז), אבל בפיך תוכחת מגולה כו', וזהו הוכח תוכח את עמיתך. א"כ בלבבך על דרך שפירש רש"י פרשת וישב (בראשית לז, ד) ולא יכלו אחיו וגו', ומתוך גנותן שבחן כו'. ואין להקשות לכאורה דרז"ל להיפך גבי נבל והוא כלבו שהיו מרשיעין אותו שלבו כפיו לרעה. דשאני התם מי הכריחו לדבר סרה לא יתן ולא ידבר בפרט דברים רעים. אבל השבטים הוא להיפך לא רצו לדבר טוב כדי שלא יהיו אחד בפה ואחד בלב: