פירוש על שמות 12:34

משארותם צרורות בשמלותם יש בזה סוד עמוק כי איתא בכתבי האר"י זללה"ה כוונה להכניס דינין דקטנות הנקרא שאר כמבואר שם בבחי' דעת דז"א עי"ש והנה שמלה הוא בחי' דעת כי הוא אותיות למשה שהיה בחי' הדעת כידוע ונבאר יותר כי איתא בש"ס אף השמלה היתה בכלל וכו' כידוע כי בחינת אבידה הוא מכלל הסרת הדעת של האדם מן הדבר ויכול להאבד משא"כ אם יתן האדם דעתו עליו לשומרו אי אפשר להאבד כלל ובהסרת הדעת הוא נאבד לכן לקראים ישראל בגלות אובדים מחמת חסרון הדעת שזהו בחי' אבידה ובבוא משיח צדקנו בב"א ואז יתפשט ויתגלה הדעת כמ"ש ומלאה הארץ דעה וכו': ואז ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים כי נדחים ג"כ בחי' חסרון הדעת כי אותיות נדחים הוא נד חים היינו שאין בו דעת וחכמה המחיה בעליה ובעת הגאולה יעלו כל הניצוצות קדישין האובדים והנדחים בארץ מצרים שזהו היה גלות מצרים שהיה חסרון הדעת כידוע מכתבי האר"י זללה"ה עיי"ש שורש הדברים והוא בחי' חזרת האבידה שהוא בחי' הדעת ואז יחזורו האבדות לכן נרמז בחי' השבת אבידה בבחי' השמלה וזהו הרמז משארותם היינו בחי' שאר שהוא דינין דקטנות כנ"ל צרורות בשמלותם היינו להכניסו לדעת שהוא בחי' ז"א כנ"ל ותהיה מצה שמורה מן המזיקין אותנו וכל ישראל בכלל הרחמים אמן:

טרם יחמץ. הַמִּצְרִים לֹא הִנִּיחוּם לִשְׁהוֹת כְּדֵי חִמּוּץ:

משארותם. כלי עץ. כמו טנאך ומשארתך. כי חמוריהם היו טעונים בגדים ששאלו ממצרים: