Musar על שמות 12:34

הא לחמא עניא. (פסחים קטו, ב) אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר מה דרכו של עני בפרוסה כו', דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כו'. כתיב בפרשת ראה (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאתם מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. וקשה, הלא החפזון היה דווקא בלילה הראשונה. ועוד קשה, וכי אסור כל שבעה מצה עשירה. עוד קשה, מה מעליותא יש בחפזון שציותה התורה לעשות זכר לחפזון, הלא כתיב בגאולה האחרונה כי לא בחפזון תצאו. גם קושיא זו קשה בפיסקא לקמן, מצה זו שאנו אוכלין על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת אבותינו כו'. וכבר כתבתי במקומות אחרים עניינים על קושיא זו. עוד יש קושיא בפיסקה זו, שמצוה זו של בערב תאכלו מצות נצטוו בשביל שלא הספיק כו', הלא מצוה זו נצטוו בראש חודש ניסן בפרשת החודש הזה לכם, ופסוק (שמות יב, לד) וישא העם בצקו טרם יחמץ זה היה בט"ו. אלא הענין היה, הקב"ה מוציא מאפילה לאורה ומלאך רע עונה אמן. והמצריים בענין ששעבדו את ישראל באותו הענין גופא הוציאו לחירות. כיצד, המצריים לא הניחו לישראל להמתין בלחמם להחמיץ כל כך מהרו אותם למלאכתם בחפזון, נמצא לא יוכלו לאכול חמץ, וכן עתה בגאולה היה החפזון של מצרים למהר לשלחם, ולא הניחו אותם עד להחמיץ בצקם. והוא ענין פלא מהגאולה, בדבר אשר זדו בדבר זה עצמו תקנו על כרחם, וזהו ממש מאפלה לאורה. וכבר זה עלה במחשבתו של השם יתברך לגאול אותם בזה האופן כשצוה בערב תאכלו מצות, כי כן הם מדותיו של השם יתברך. ובבחינה זו נתרבה החירות בזכרנו כי כן אכלנו בעניותינו בגלות, ונתהפך הרע לטוב. ואז מובנים דברי רש"י בפרשת ראה שכתב וזה לשונו לחם עוני, לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים, עכ"ל, והוא פלא. והחפזון היה דוקא בראשונה, ועל כן עצם החיוב הוא דוקא בלילה ראשונה, ודוקא לחם עוני. כי כן היה הנס בעודם היו משועבדים במצרים היו אוכלין בחפזון למהר למלאכתן, ועתה נעשה הנס שכמוהו היה בחפזון בשביל למהר הגאולה, והיה הלחם הזה מוכן לגאולה מהגלות. על כן אין יוצאין אפילו במצה עשירה, כי צריך להיות ממש דומה כמו שהיה בגלות, ונתהפך לגאולה. וצותה התורה שבעת ימים שלא לאכול חמץ, ואמרה התורה הטעם בעצמה למען תזכור את יום וגו' כל הימים, ושבעה ימים הם ההקף כוללים הכל, כמו שבעה ימי סוכות, אבל לא החמירה תורה שיהא ממש לחם עוני לגמרי, רק שבזה יהיה כלחם עוני שלא יחמץ ויעלה. ומה שאוכלין בלילה הראשונה הוא לחם עוני מכל וכל, ובשאר הימים מותר מצה עשירה רק שלא תעלה. והענין כי לחם עוני שאכלו בשעבודם לא אכפת להו למצריים אף שהיו אוכלים מצה עשירה, כי לא היתה כוונתם רק שלא ימתינו עד שיחמיץ העיסה משום ביטול מלאכה, אך מסתמא על הרוב לא אכלו מצה עשירה בימי עניים. על כן בלילה הראשונה עת הגאולה דווקא לאכול לחם עוני ממש ובשבעה הימים מותר אף מצה עשירה רק שלא תעלה, וקראו בלשון לחם עוני על שם זה, וגם מאחר שהכל הוא משום לתא דלילה ראשונה כדפרישית. ואמר שמואל דמה שבלילה ראשונה קרוי בעצם לחם עוני משום שני טעמים, הא' שאז עונין עליו מה שאין כן בשאר הימים, וגם כי אז בפרוסה כעני. ואמר שני טעמים, כי לטעם הא' לחוד הוי ליה למימר לחם ענייה, ולטעם ב' לחוד הוי ליה למימר לחם עני ולא עוני. ובעל זבח פסח הקשה הלא גם אמרור עוני, וזה אינו כלום, דמה שקראו לחם עוני שעונין הוא לאפוקי הלחם בשאר הימים ולא לאפוקי מרור. ושאר הימים שנקרא לחם עוני הוא בשביל לחם דלילה ראשונה כדפירשית. ואמר עוד דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק, בזה רוצה ליישב ביותר למה נקרא כל שבעה לחם עני, ואמר על שם שאינו מחמיץ ועולה כגון שיש הדרך באפיית העני שמכח המהירות אינו בא לידי חימוץ.

נראה לי וישים החציה בין השלימות, וחציה ישים תחת המפה לאפיקומן זכר (שמות יב, לד) למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם. וכתב הגאון מהרש"ל ז"ל, שראוי לכורכה בתוך המטפחת ולתנה בין הכרים, ולא להצניע בלבד. ומהרי"ל כתב, ליקח חלק גדול לאפיקומן, וכן כתב מהרש"ל: