מדרש על שמות 12:34

‎וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, לֹא הֶחְמִיץ. וְכֵן לֶעָתִיד לָבֹא, יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ (הושע ז, ד). מִשְׁאֲרֹתָם, זֶה שִׁיּוּרֵי מַצָּה וּמָרוֹר. אַתָּה אוֹמֵר שִׁיּוּרֵי מַצָּה וּמָרוֹר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּסָחִים. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, הֲרֵי שִׁיּוּרֵי פְּסָחִים. עַל שִׁכְמָם. וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם בְּהֵמָה? וְהָא כְּתִיב וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר וּמִקְנֶה כָּבֵד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְחַבְּבִין אֶת הַמִּצְוָה, לְכָךְ כְּתִיב עַל שִׁכְמָם.

וישא העם את בצקו טרם יחמץ מלמד שקרב להחמיץ: משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. מה ששיירו מן המצה ומה ששיירו מן המרור: ד"א משארותם צרורות בשמלותם על שכמם לא היה בידם מהליכות ומה לזו ליטול והלא לסוף הענין הכתוב משבחן שהיו בני אדם עשירים אלא מלמד שלא נטלו בידם אלא דבר מועט ונכנסה בו ברכה ואכלו ממנו אחד ושלשים יום שהיה יפה להן כמן: