פירוש על שמות 21:7

אגדה. כי ימכור איש בתו לאמה לא תצא כצאת עבדים כו' בנים או בנות כו' עיין רמ"א ז"ל.
והנה נפש רוח נדונים בגיהנם אבל נשמה מיד כשירצה לחטוא פורחת ממנו כ"כ ז"ל וז"ש נשמה שנתת בי טהורה היא בוודאי וודאי לא תצא היא כצאת עבדים אך בשרו ונפשו עליו תאכל לא הנשמה. ומ"ש שם בנים מ"ע בנות ל"ת אפשר רמז כמו מי שיש לו בנים זכרים יש לו שכר בהדיא ונקיבות לא כמ"ש ז"ל אוי לו מי שבניו נקיבות רק הבת אפשר לצאת ממנה דבר טוב נכדיו זכרים כן מ"ע שכר טוב להדי אול"ת אין לו שכר רק מניעת העונש ואמנם מ"מ שכר מצוה מצוה אף בל"ת שייך הואיל ולא עבר עבירה הקב"ה יזמין לו לעשות אח"כ מ"ע והבן זה. והנה אם נאמר כן נמצא בריאת האדם רחוק לשכר וקרוב להפסד דשס"ה לאווין אם יעבור יענש ושכר רק ברמ"ח עשין. והא דאף לא פעלו עולה כבדרכיו הלכו היינו בבא דבר עבירה לידו וניצול עיין בגמרא בבלי וירושלמי ושלמה המלך ע"ה בקהלת אמר דאינו כן רק סוף דבר הכל נשמע את ה' ירא ל"ת ואת מצותיו שמור מ"ע כי זה הן עשין ול"ת כל האדם נברא דלוקח שכר אף על ל"ת אם לא עבר אותה.
והוי ידוע הא דאמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כתבו ז"ל הא כתיב ביומו תתן שכרו וי"ל שכיר לילה גובה כל היום. גם מתן שכרן של מצות לע"ל כי השכר מתנה הוא מי הקדימני ואשלם ול"ש ביומו תתן שכרו ובגר דשייך תשלומין כמ"ש בפ"ד ע"פ ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אשר באת לחסות תחת כנפיו אפש"ר דאה"נ דאית ליה שכר בהאי עלמא ומיהו כבר כתבנו שכיר לילה גובה כל היום כו' ורבינו הגדל בתב"ש כתב חידוש דמה"ט שכר מצוה בהאי עלמא ליכא דעונש נמי ליכא בהאי עלמא אמ"ע כ"א בעלמא דאתי. ולפ"ד יצא לנו דין חדש בל"ת בבא דבר עבירה לידו וניצול דוודאי כעשה מצוה ממש יש שכר בהאי עלמא דאי עבר היה נענש וגם אפשר ל"ש מי הקדימנו ומשלם בל"ת רק במ"ע מזוזה בית מילה בן.

וכי ימכר איש את בתו לאמה. בִּקְטַנָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר; יָכוֹל אֲפִלּוּ הֵבִיאָה סִימָנִים, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמַה מְּכוּרָה קֹדֶם לָכֵן יוֹצְאָה בְסִימָנִין – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, שֶׁאָנוּ דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ לְסִימָנֵי נַעֲרוּת – שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִמָּכֵר (ערכין כ"ט):

לא תצא כצאת העבדים כיציאת עבדים כנענים בשן ועין. לשון רש''י. (רש"י על שמות כ״א:ז׳) וכן דרשוהו רבותינו (במכילתא כאן). וכך הוא, שאין עבד עברי נקרא עבד סתם. ואני תמה, ולמה הוצרך הכתוב לומר כן. ואולי שלא נדון בעבריה שתצא גם בשן ועין בק''ו מן הכנענית. ואמר זה בעבריה, והקיש אליה העברי: אבל בעל הלכות גדולות כתב מפני שיציאת העבדים בשן ועין קנס הוא ואין למדין מן הקנסות עשה זה מצות לא תעשה, יזהיר את האדון שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שיעבור בלאו, אבל ישלם דמי השן והעין, ותהיה עמו ליעוד עד הזמן, כי יהיה זה רעה רבה שהפיל את שינה בכעסו עמה ויוציאנה מביתו אשר היתה מיחלת ליעודו לאחר שפגם אותה. ועוד, כי פעמים רבות יהיו דמי הנזק בראשי האיברים יותר מדמי עבודתה בהיות קרוב לבא עתה. והחמיר הכתוב על האדון בלאו, שלא יגזול ממנה דמי ראשי אבריה אפילו ירצה להוציאה בהם. ואפשר שההוצאה עצמה אסורה עליו עד הזמן, כי חייבו הכתוב במזונותיה ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו ותתיעד, כאשר הזהיר בלאו בשארה כסותה ועונתה לא יגרע. ולזה הדעת ימנה לא תצא כצאת העבדים בכלל שס''ה מצות לא תעשה: