Dibur_hamatchil על שמות 21:7

וסמך וכי ימכור איש את בתו. לומר שאם הדין נותן שהעבד שהאדם קונה שיוציאהו לחירות. כ"ש שאין ראוי למכור הבת כדין העבדים. אלא שחייב האדון לייעדה או לפדותה. ובמדרש הנעלם אמרו שזאת הפרשה רמז לגוף ולנפש. לפי שהנשמה היא כבודה בת מלך פנימה ואין ראוי לה לצאת כצאת העבדים. ואע"פ שתהיה רעה במעשיה. ראוי לה לפדותה ולתת לה פדיון. בענין שלא תהיה נאבדת ונכרתת בתוך עם נכר וזהו והפדה. אם אחרת יקח לו הוא סוד ומעפר אחר יצמח בסוד הגלגול. ואם שלש אלה לא יעשה לה. הוא סוד הן כל אלה יפעל אל פעמים וכו'. ולא תתמה מזה הפדיון. כי כבר ידעת סוד הייבום שהוא כמו פדיון. והם דברים שהם כבשונו של עולם ברום חביון. ומזה הענין סוד עגלה ערופה. שהיא כמו פדיון לנרצח אשר לא נודע מי הכהו. כי כן ראוי ממשפטי השם ומרחמיו. שהאיש הנהרג יהיה לו פדיון. ולזה תמצא שסמך לזאת הפרשה ומכה איש ומת. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה ומכה אביו. כי כל אלו ראוים לפדיון. אחר שנהרגו בלא זמנם ואין להאריך בזה. וכן אין להאריך בזאת הפרשה. לפי שהיא מפורשת בדברי המפרשים והפוסקים בדיני נזיקין וחבלות ודיני שומרים. אלא שבדין פקדון אכתוב לך מה שכתבו בסתרי התורה. כי מי שמשימין בידו פקדון לשמור. צריך להחזיר הפקדון לבעליו ולא יעכבנו אצלו בשום תביעה. ואפי' אם בעל הפקדון חייב לו ממקום אחר. אינו יכול לעכבו בחובו בשום ענין. אלא שיחזיר לו פקדונו ואחר כך יתבענו. וכן הסכימו קצת מהמפרשים והוא דין ישר. ואע"פ שיש חולקין יכריע האמת:

אמר רב הונא מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה. למה לי תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה. ההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכי תימא נילף מינה ממונא מאיסורא לא ילפינן. ונילף מקנס ממונא מקנסא לא ילפינן. ובושתה ופגמה לאביה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין: