פירוש על שמות 34:30

וייראו מגשת אליו. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל עֲבֵרָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא פָשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה מַהוּ אוֹמֵר? וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ד) – וְלֹא יְרֵאִים וְלֹא מִזְדַּעְזְעִים, וּמִשֶּׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אַף מִקַּרְנֵי הוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ מַרְתִּיעִים וּמִזְדַּעְזְעִים (ספרי):

וירא אהרן. שהוא הראש:

וייראו מגשת אליו. ע׳ פרש״י בשם המדרש שכח החטא גרם שנזדעזעו ממשה יותר ממראה אש שעל ההר לפני מעשה העגל. ולכאורה אינו מובן. הלא לא נתיראו לעמוד מרחוק. ורק מגשת אליו נתייראו ועל ההר ג״כ לא עלו. ואין לומר דהראיה הוא ממה שנצרך הקב״ה להזהיר שלא יעלו הרי דבלא אזהרה היו עולים. ג״ז אינו. דבאמת מבואר בס׳ דברים דגם בלי דבר ה׳ היו יראים לעלות על ההר אלא נראה דחז״ל דייקו ל׳ מגשת. ולגשת מיבעי. שיראו לגשת אליו. וכן אינו מדויק בסמוך וישובו אליו וילכו אליו מיבעי. שהרי עוד לא באו אליו כלל ואיך שייך ל׳ וישובו. אלא צ״ל דמתחלה נתקרבו ונגשו אליו. ואח״כ נתייראו וחזרו לאחור מזיעה וחרדה שנפל עליהם. ומדויק עתה לשון המקרא וייראו מגשת אליו. ממה שנגשו אליו מצאו פחד ושבו לאחור. וכאשר קרא אליהם משה וישובו אליו ונתיישב דעתם. מעתה יפה דרשו אשר בראותם מראה אש על ההר. לא חזרו ממעמדם לאחור. עד שהגיע הדברות מפי ה׳ וכהיום שבו לאחור ממעמדם: