פירוש על שמות 35:2

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' ששת ימים תעשה גו'. שורש הדברים הוא כך דידוע מדחז"ל. דבמעמד הנבחר בהר סיני. כשהקדימו הכנ"י נעשה ונשמע. אז נתן הש"י בראש כאו"א מישראל שני כתרים ואח"כ כשחטאו בעגל נסתלק זה מהם. כמ"ש ויתנצלו ב"י את עדים מהר חורב. שנאבד מהם כל הארת הקדושה שקיבלו מהר חורב. והנה כל האורות והכתרים שהם התכשיטין של ישראל שניטלו מהם בחורב. כולם נטלם משרע"ה לעצמו אך משה הוא עבד נאמן ובשבת קודש שאז שורה הקדושה על ישראל. ואז הוא מחזיר להם הכתרים לכאו"א מישראל. וכאו"א מקבל לפי קדושתו כידוע מכוונת האריז"ל על ישמח משה במתנת חלקו עיי"ש. וזה"ש ויקהל משה את כל עדת בנ"י. עד"ת הוא מלשון עדי"ם. ר"ל התכשיטין. היינו שמשה הקהיל את כל העדי והקישוט שקיבלו ישראל מהר חורב. וע"י חטא העגל נסתלק מהם והי' מתירא משה שלא ישלטו בהם ידי זרים וחיצונים וקליפות ח"ו אשר ע"כ הקהיל משה את כל הניצוצות הק' לעצמו. ובאמת הוא רעיא מהימנא כשראה העת וזמן שיוכלו ישראל לקבל הכתרים הנ"ל אז החזיר להם הכתרים בשמחה ובטוב לבב. ולא עיכב לעצמו משלהם כלום ומסתפק במה שיש לו. וזהו ישמח משה במתנת חלקו וזש"ה אלה הדברים גו' ששת ימים גו'. היינו ע"י שתשמרו את השבת אז כאו"א מזרע ישראל יוכל לחזור וליקח האורות והכתרים שנחסרו מהם ע"י חטא העגל וכנ"ל. כי שבת הוא תיקון גדול על חטא העגל כמאחז"ל כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו. ואז משה מחזיר לכאו"א מישראל את חלקו והבן:

ויקהל משה וכו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת וכו' קחו מאתכם תרומה לה'.הענין הוא שנאמר שבת כאן קודם מלאכת המשכן, כי בבנין המשכן נתחברו כל ישראל בלבם מבלי שום התגאות אחד על חבירו, כי בתחילה עשו כל חכם לב במלאכת המשכן כל אחד את עבודתו והראה לו כי עשו מלאכה נפלאה למאד, ואח"כ כאשר ראו החיבור שנתחבר יחד כל העבודה כל היריעות והקרשים, ראו כי כל אחד שייך לחבירו כאלו עשאם אדם אחד, והבינו כי כל מה שעשו לא היה בשכלם רק בסיעת הש"י ביד כל העושה במשכן, שיהיה אח"כ שלימות צורת הבנין, ואיך יוכל להתגאה אחד על חבירו מאחר שלא עשה בשכלו רק בסיעת ה'. וכן בגמ' מגילה [ט.] במעשה דתלמי שכינס ע"ב זקנים והסכימו כלם לדעה אחת וכתבו לו כמה שינוים, ודמה כל אחד בלבו שעשה וכיון לחכמה עמוקה, אך כאשר ראו כי כלם כוונו לדעה אחת אז הבינו כי היה בסיעת ה'. ולזה נאמר פרשת שבת אצל מלאכת המשכן, כי עיקר התחברותם היתה ממצות שבת, כי שבת היא תוך כל המצות הנמצא בם כוונה לש"ש וזה הכוונה נקראת שבת, וגם במלאכת המשכן שכל עבודתם היתה לכבוד שמים כדי שתשרה שכינה בישראל, ובזה נתחברו לבם כי השכינה לא היתה שורה אף כשנחסר יתד אחד, ולכן לא היו יכולים להתגאות אחד על חבירו כלל, אף עושה הארון נגד עושה יתדות החצר כמאמר הגמ' (סוטה מ'.) מה איכפת לך, מיני ומיניה יתקלס עלאה, וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל.

כל העושה ב"ו מלאכה יומת לא תבערו אש בכל מושבותיכם בו קאי איום זכר דשבת נקיבהו ואשבתון תו"ש לא קאי דלית ביה כ"א עשה עמ"ש בפ' יתרו. ובריש יבמות עשה דדחי ל"ת הבערת בת כהן לכאורה דלמא קרא אתא לתו"ש דעשה אפ"ה אין מיתת ב"ד דקום ועשה דוחה לעשה דשו' את להר"מ ז"ל א"ש דביה"ש מ"ה מותר ותו"ש בעשה לביה"ש שקאי לא להקדים קודם ביה"ש. וביה"ש ספק יום ולילה בלא"ה אין דנין ביה"ש דשמא לילה הוא עיין סנהדרין ל"ה א' לקטליה לאורתא נגד השמש אמר קרא וער"מ ה' סנהדרין פי"א. ורציחה אינה דוחה י"ט ער"מ ה' סנהדרין ובסנהדרין ל"ו א' ובתוס' שם וי"ל לדידן דלא קיי"ל כר"ט ומיפרך ק"ו אמרינן דיו א"כ מושבות דרציחה אין דוחה שבת דליכא ק"ו כמ"ש התוס' יבמות זיי"ן א' ד"ה ומה וע"כ לתו"ש אתא והיינו קוד' ביה"ש דביה"ש בלא"ה ספיקו מ"ה לחומרא וקודם ביה"ש שיעור מה עת"ו ביצה דאף עשה אין דוחה וכ"ש י"ט עשה ול"ת דלא דחיא משא"כ להר"מ ז"ל עכ"פ קודם ביה"ש לית ליה תו"ש וא"כ למה לי מושבות דאין מיתת ב"ד דוחה שבת כדאמרן ומש"ה לשיטתיה מוכח שפיר דגזירת הכתוב דאין עונשין שום עונש בשבת אף שאין בו חילול שבת ועמ"א א"ח של"ט אות ב' ופריי שם וער"מ בפתיחה לה"ש שלא לענוש בשבת וע"כ אף בלא חילול דאל"כ אין למנות חלקי המצונ למצוה בפ"ע וא"ש לשיטתיה וכדכתיבנא.