Chasidut על שמות 35:2

הנה נודע מה שאמר הכתוב (הושע י"ד, ו') אהיה כטל לישראל. והענין אפשר לומר כי כשהשלושה ראשונות משפיעין לששה קצוות דזעיר אנפין בבחינת המוחין והששה קצוות לעולם אחד כלול מכולם והם ו' פעמים ו' מספר אלה ועם הג' ראשונות הוא מספר ט"ל ואז נקרא (תהלים קל"ג, ג') כטל חרמון שיורד על הררי ציון. כי ציון הוא ביסוד סוף הו' קצוות שעד שם יורד הטל ונקרא טל על שם ג' ראשונות עם ו' קצוות. והנה השלושה ראשונות תמיד כחדא נפקין וכחדא שריין ונחשבין לראש אחד. ומכונים על שם אהי"ה שבבינה כי אחד הם. ולזה אמר אהיה כטל לישראל שבחינת אהי"ה הוא כטל כי ממנו יורד הטל. וזה חפץ הקב"ה תמיד להשפיע לישראל מטובו ולהעניקם מזיו ברכותיו. והנה משה רבינו ע"ה ידוע שורשו מדברי מרן הרב ז"ל בכמה מקומות שהוא מיסוד אבא ואימא בבחינת הראש הנזכר. ועל כן הוא בירך את ישראל בזאת הברכה כי היה לו כח להמשיך משם מבחינת הג' ראשונות אל הו' קצוות בבחינת הטל הנזכר. והוא תכלית הברכות שבו עתיד הקב"ה להחיות מתים כידוע מדברי חז"ל (שבת פ"ח:). ונודע שמספרו ה' אחד ובכל מקום שהוי"ה אחד הוא ודאי שם כל מיני ברכות מצוי כי אין דבר אחר שם לעכב הברכות כי ה' אחד ושמו אחד. והנה חז"ל אמרו (שבת ע':) על פסוק (שמות ל"ה, ב') אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט אבות מלאכות וכו'. וגם כאן יאמר הכתוב כי אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. שזה מסר משה לכל ישראל להיות להם כח הזה ליחד שמו הגדול והנורא בבחינת אלה הדברים בבחינת הטל הנזכר. ובפרט לדורו של משה שכולם היו אחוזים בסוד שורש נשמתו כנודע כמה פעמים בדברי הרב ז"ל. ועל כן להם דיבר שכולם יראו ליחד שמו הגדול והקדוש להיות ה' אחד להפיק להם רצון כטל כי שם צוה ה' את הברכה וחיים עד העולם.

ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' (שמות לה א). והקשה האלשיך למה בהקהל, ומה נשתנה משאר פרשיות שבתורה. ועוד הקשה כיון דקאי על מלאכת המשכן, היה ראוי לומר בסמוך בענינו של משכן. (ג), הקשה למה באמת לא ידחה מלאכת המשכן לשבת, כמו כל קרבנות צבור דדחיין שבת. (ד), הקשה למאן דאמר הבערה לחלק יצאת (שבת ע' ע"א), מ"ש הבערה דנקט. (ה) קשה לי למאן דאמר הנ"ל למה נכתב הבערה בתר דכתיב (שמות לה ב) כל העושה בו מלאכה יומת, הלא קודם זה היה ראוי לומר לא תבערו (שמות לה ג), ואחר זה כל העושה בו מלאכה יומת לכלול גם הבערה, וקושיא זו לא מתורצת בדברי האלשיך, עיין שם. וכדי ליישב כל הנ"ל, אקדים לפרש מאמר רז"ל בכתובות פרק אף על פי (כתובות דף ס"ב ע"ב) רבי איעסק ליה לבריה וכו', פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב, אחלפוה קמיה, אמר להו נהוי שית שנין, אחלפוה קמיה, אמר להו אכניס והדר איזל, הוי קא מכסיף מאבוה, אמר ליה בני דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו, ולבסוף כתיב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, עיין שם. והוא כלו משולל הבנה דנראה ח"ו כפריצות ומאי זה מלמדנו הש"ס, ובפרט מה דאמר ליה רבי בני מדעת קונך וכו', דאין המשל דומה אל הנמשל. ועוד קשה באמת הלא מקרא מלא הוא (שמואל א' טו כט) כי לא אדם הוא להנחם. והנה זקני הגאון החסיד מהרש"א זצוק"ל בחידושי אגדות פירוש לדברי המאמר הנ"ל דלהוי משל דומה לנמשל, עיין עליו דדבריו נאותים ומתוקים ואמתיים, וגם על זה דלא להוי שינוי רצון, פתח גם כן טעם מספיק דבא לכפר עול עגל, וקודם החטא לא היה נצרך, אך על זה הקשה דאם כן לא מוכח מדעת קונך, הלא שאני הכא דמקודם לא נצרך ולבסוף נצרך, והניח בקושיא על עצמו, ובאמת קושיא עצומה היא.

והנה נתבאר שם עוד בעקרים בפרשה הנ"ל שם בפסוק (בראשית ה א) בדמות אלקים עשה אותו זכר ונקבה בראם. לפי שכל הנמצאים בעולם הזה הוא רק בקיום המין, ובאדם קיום אישי ומין, מין מצד זכר ונקבה, ואישי מצד נשמת חיה, ומצד זה בא עליו השגחה בשכר ועונש, עכ"ל. וביארתי דהיינו החשיבות שלו שהוא מובחר הנמצאים לפי שיש לו קיום אישי. והנה קודם שחטא ודאי לא רצה הקב"ה להמית הנפש בחברת הגוף, רק להחיות הגוף בחברת הנפש, ועל ידי זה היה גם להגוף שמצד זכר ונקבה קיום אישי, והעונות גרמו שנתגברו המסכים, עד שאלולי התשובה הומת הנפש בחברת הגוף, והתשובה הועילה להיות כל אחד קאי בחזקתו, ולהחיות גם הגוף בחברתו כשיכלה הזהומה שלא יהיה חוטא נשכר דהיינו צד הרע שנדבק בו כנ"ל. והנה בבית עשו כתיב (בראשית לו ו) נפשות, ובבית יעקב כתיב (בראשית מו כו) נפש (עיין ויק"ר פ"ד ו'). כי שורש הקדושה אחת, וכולן אחת הן, מה שאין כן בשורש הטומאה שהוא פירוד. ועוד נ"ל בפן אחר, לפי שבהן רק קיום המיני, לכך כתיב נפשות, אבל בישראל הקיום באישי, לכך כתיב נפש כנ"ל, וגם זה נכון בס"ד. ועל ידי זה במצות שבת אם נאמר שתאמר דוקא בהקהל, שאז משמע החשיבות מצד הריבוי דוקא והוא כמו קיום מיני, ונמצא סותר המעשה של שבת, רק לכל איש ראוי שיאמר, אבל מכיון שלא נשלם מצות שבת רק על ידי שישראל עשו המשכן, והוא נעשה מכולן כאחד, ומי שלא יתן לזה אינו בכלל אדם, אם כן לא שייך לגביה מצות שבת, דהא לא נשלם הכל אז, והבן. לכך פרשת שבת שנאמר אגב המשכן, נאמר בהקהל, והבן כי נכון הוא בעזרת ה'. והיינו דכתיב ויקהל משה ויאמר אליהם אלה הדברים וגו' היינו עשיית המשכן, ועל ידי זה (שמות לה ב) ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי קדש. והשתא מיושב גם כן קושיא זו למה לא תדחה מלאכת המשכן לשבת, דאדרבה על ידה נצמח שבת ואין סניגור נעשה קטיגור. ועוד דאלמלא נדחה שבת היה ראוי להיות נדחה עולמות, אלא צריך לומר לפי שכבר נגמר קודם היותו, ואם כן למה תדחה והבן. ומיושב שפיר גם כן במה שהתחיל במלאכת המשכן ומפסיק בשבת, ומיושב שפיר גם כן מה דאמר תעשה מלאכה, דאי תעשה מלאכה משמע בדרך עיקר שיהיה המלאכה והוא בעבור העולם, ובעולם הזה הקיום במין ולא באישי, ואם כן אין יום השביעי שבת רק מחמת שהוא רק תעשה בדרך טפל, והעיקר הקיום באישי, לכך יום השביעי שבת שאז נכלה הכל, והבן. ועל ידי זה שפיר מה דקאמר יומת, כי עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), והיינו משום שאינו נצרך רק בעבור העולם, ואם כן כיון ששבת, פועל בטל הוא והוא פחיתות לפועל חכם. והנה ישראל מלבד העונש מיתה שנענש בעברו על מצותיו, מלבד זה אם חילל שבת יומת ממילא, על ידי מה שנתבאר בעקרים (שם פרק י"א) על הפסוק (בראשית ט ו) שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלקים וגו', לפי שבהמה מותר להרגה, לפי שעיקר קיום המין, והמין לא נחסר באיבוד הפרטים לאלפים, מה שאין כן האדם הקיום באיש, ואם כן המחלל שבת מורה שאין לו קיום באיש ואינו התכלית לכל, ואם כן יומת. וגם יומת בדרך צווי, על פי משל ממלך שיש לו כמה מיני חיילות, ואם המעולים יש להם גם כן תכלית הפחות, לא יצטרך להפחות, ואם כן זה הפורש מעדת ישראל הוי ביניהם פועל בטל, והוא כביכול גידוף, לכך יומת וכבודו באיבודו, כמו ששמעתי לפרש בפסוק מה יהיה עצי הגפן בספר יחזקאל (טו ב), (הובא למעלה בדברינו בפרשת בראשית דף יו"ד ע"ב ד"ה ונקדים). היוצא מדברינו גודל אות השבת המעיד על קישורינו ודיבוקינו עמו יתברך, ובזכות מצות שבת יחזיר שכינתו בתוכינו, ונזכה לבית המקדש שלמעלה במהרה בימינו אמן.