פירוש על שמות 4:22

בני ישראל. כי כל השבטים נקראו על שם ישראל, וכן הוא אומר בני בכורי ישראל (שמות ד כב), לכך נאמר ואלה שמות בני ישראל.

בני בכורי ישראל אין הקב"ה משרה שכינתו כי אם על המיוחסים הפלאי לומר שלא שלטו מצרים בנשיהם קשה א"נ שלטו אכתי רוב בעילות אחר הבעל ומאי ראי' כו'. הא דבכור נוטל פי שנים דלמא לאו אביו ה"ה פשוטים כן ומאן לירות ודלמא זינה אביו עם פנויה ויש לו בן וזה לאו בכור וש"מ איסור פנויה עכ"פ מן התורה אסור וי"ל מספק נמי יורש ומכה יליף איך הורגין מספק והא דשור שהרג אדם נסקל ובעלים משלמין כופר דלמא השור או הבעלים טריפה ואין נסקל ואין משלם כופר עיין ר"מ ז"ל פרק עשירי מהל' נזקי ממון ה"ז בשלמא לרבנן אזלינן בתר רובא וממון דאין הולכין בתר רובא מדרבנן דסמוך מיעוטא לחזקה עיין תוספת ריש פרק המניח וכאן לא רצו חכמים לעקור דבר מן התורה משא"כ לר' מאיר דמן התורה סמוך מיעוטא לחזקה אפילו לקולא אף היכא דלא אפשר כתינוק בצד העיסה אמאי משלם כופר ודוחק לומר חזקה שלא נתבררה עם רובא עדיף מחזקה לחוד ואפשר כופרא כפרה ומספק צריך כפרה ומכה איך הורגין מספק.

ונתנו איש כפר נפשו, [בשעה שאמר הקב״ה למשה רבינו ונתנו איש כופר נפשו], אמר לפניו רבונו של עולם מה יתן אדם ויהיה כופר לנפשו, חזר ואמר שמא על ישראל שנקראו עבדים, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה נה), שמא צריכין כל אחד ואחד שלשים שקל כדמי העבד, או שמא כל אחד ואחד חייב ליתן חמשת שקלים, כערך הבכור, לפי שנקרא בני בכורי ישראל (שמות ד כב), באותה שעה היה משה רבינו תמה על הדבר, עד שאמר לו הקב״ה זה יתנו, א״ר מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב״ה מתחת כסא כבודו והראה אותה למשה ואמר לו כזה יתנו.