הלכה על בראשית 2:22: משנה תורה ופסיקה יהודית

הנה מצות בקור חולים, הזהירו עליה חז"ל מאד, ואמרו בפרק קמא דסוטה (דף י"ד.): מאי דכתיב (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו"; וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה; והלא כתיב (שם ד' כ"ד): "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא"? אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, הקב"ה מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם"; אף אתה הוי מלביש ערמים. הקב"ה מבקר ^*הג"ה. איתא בנדרים דף ל"ט; דבקור חולים הוא אפילו גדול אצל קטן, ועין ברש"י. ולולי דבריו היה נראה לי, לאו דוקא קטן ממש, דאטו אם קטן הוא איננו בכלל ישראל ! אלא קטן במעלתו אצל זה, ואינו לפי כבודו של המבקר לילך אצלו; ואפילו הכי צריך למיזל גבה (ללכת אצלו). וכענין שאמרו בערובין דף י"ח: על הפסוק (בראשית ב' כ"ב): "ויבאה אל האדם": מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא שושבינות לאדם הראשון. למדה תורה דרך ארץ, שיעשה הגדול שושבינות לקטן, ואל ירע לו, דהתם ודאי לאו קטן ממש, אלא במעלה, והכי נמי כן. ואפשר דגם כונת רש"י כן. ונראה לי, דגמרא מפיק זה לדינא, מעניננו, דהקדוש ברוך הוא בעצמו בקר חולים, ואף אנו כן. וכענין שאמרו שם, דהשושבינות שעשה הקדוש ברוך הוא הוא הוראה לכלי עלמא, דאפילו גדול אצל קטן. ועוד נוכל לאמר, דהגמרא מפיק זה ממה דאיתא בבבא מציעא (ל':): "אשר ילכו" - זה בקור חולים; "בה" - זו קבורה. וקפריך בגמרא בקור חולים - הינו גמילות חסדים ומשני: לא נצרכה אלא לבן גילו. "בה" - זו קבורה, הינו גמילות חסדים לא נצרכה, אלא לזקן ואינו לפי כבודו. דלפי המסקנא ילפינן בקור חולים מקבורה, גם לזקן ואינו לפי כבודו. אבל הוא דחק, דקבורה שאני, דהוא מצות עשה דאוריתא, ועל כן נראה כמו שכתבנו מתחלה. ואין להקשות: אם כן, למה לן קרא לקבורה, דאפילו זקן ואינו לפי כבודו, נילף גם כן ממה שהקדוש ברוך הוא קברו למשה יש לומר, דאין הכי נמי, והקרא אסמכתא בעלמא. אך קצת קשה לפי זה: מנא לן לחיב בקור חולים בבן גילו ואפשר דקים להו לחז"ל, דזכות המצוה תגן עליו, שלא יזיק אותו, זה החלק המועט. חולים, שנאמר (שם י"ח א'): "וירא אליו ה' באלני ממרא וגו'"; אף אתה בקר חולים. הקב"ה מנחם אבלים, דכתיב (שם כ"ה י"א): "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו"; אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קובר מתים, דכתיב (דברים ל"ד ו'): "ויקבר אתו בגי"; אף אתה קבר מתים. ואמרו חז"ל (בבא מציעא ל':) על הפסוק (שמות י"ח כ'): "והודעת להם את הדרך ילכו בה": "את הדרך" - זו גמילות חסדים. [כולל בזה כל עניני החסד, שיוכל האדם להיטיב לחברו בגופו או בממונו, לענין השאלת כלים וכיוצא בזה. דעל הלואת ממון יש מצות עשה מפרשת (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה", ולא צריך האי קרא לזה]; "אשר ילכו" - זה בקור חולים ^*לכאורה אין לו באור, איך מרמז בתבת "בה". אבל כאשר נתבונן, נראה כמה נעים רמז זה בקרא. והוא דידוע, מה דאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה ט"ז כ"ד), דקדם מתן תורה קרא השם יתברך למלאך המות ואמר לו: אף על פי שמניתיך על כל באי עולם, אבל על אמה זו לא תשלט. אבל אחר כך שחטאו בעגל, אף שסלח השם יתברך על עקר החטא, וכמו שכתוב (שמות ל"ב י"ד): "וינחם ה' וגו"', מכל מקום נתבטל הטובה הזו; וכמו שכתוב (תהלים פ"ב ו'-ז'): "אני אמרתי אלקים אתם וגו'; אכן כאדם תמותון וגו". ועתה ראה, איך כל זה מרמז במקרא שלפנינו: דהנה מתחלה כתיב (שמות י"ח י"ג): "ויהי ממחרת וישב משה וגו"'; ואמרו חז"ל (מכילתא פרשת יתרו פרשה ב'), דהוא ממחרת יום הכפורים. והנה ידוע דביום הכפורים ירד משה רבנו עליו השלום מהר סיני בבשורה מאת השם יתברך, שנמחל להם החטא, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ו) ואף על פי כן ראה ראינו, דלא נמחל החטא לגמרי, שיתבטל מיתה מבני ישראל. וזהו שאמר יתרו למשה רבנו (שמות י"ח כ'): "והודעת להם את הדרך וגו"', הינו, אף שבעת שקבלו התורה, לא היו צריכין לאמר להם מצות קבורה ובקור חולים [וגם לגמילות חסדים לא היו צריכין, כי לא היו בהם אביונים, וכמו שפרש רש"י בראה ששי (דברים ט"ו ד')], כי נעשו חרות מכל, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה פרשה מ"א ז'). ועתה שנמחל להם חטא העגל, לא יחשבו כי נמחל לגמרי, אלא תודיע להם את הדרך ילכו בה; והוא מרמז על ענין פטירה וקבורה, כמו שכתוב (מלכים א', ב' ב'): "אנכי הלך בדרך כל הארץ וגו"'. ואיתא באבות (ג' א'): הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך, למקום עפר וכו'. והכונה, שהדרך הידוע, אשר כל אדם ילכו בה - והוא הקבורה תזרזם על זה ותודיעם בענין זה, והינו, ההתעסקות בדבר זה. ומה דמשני הגמרא (בב', מ שם), לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו, גם כן מרמז בקרא זה. דהא מה שכתוב: "והודעת להם וגו"' קאי על מאי דקאמר משה רבנו עליו השלום, מתחלה (שמות י"ח ט"ו-ט"ז): "כי יבא אלי העם לדרש אלקים וגו', והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו"; ואותן האנשים בודאי הם תלמידי חכמים. ועם כל זה השיב לו יתרו: "והודעת להם וגו"'. הרי דגם תלמידי חכמים מצוין להתעסק בדבר הזה. והובא המימרא זו דגמרא ברי"ף וברא"ש פרק ב' דמציעא סימן ז', עין שם. ותמה לי: אמאי לא העתיקו המסקנא דגמרא, דאפילו זקן ואינו לפי כבודו חיב בזה; וכל שכן לשיטת הרא"ש דסובר, דבעלמא לענין אבדה יש אסור בזקן ואינו לפי כבודו, היה לו להשמיענו דבזה שאני. ובשלמא לענין בקור חולים, דבן גילו חיב, סמך על מה שכתב בפסקיו בפרק אין בין המדר, אבל הא דזקן ואינו לפי כבודו לכאורה קשה עליו ועל הרי"ף אמאי השמיטו. ואולי דסמכו על מה שהעתיקו בכתבות דף י"ז.: אמרו עליו על ר' יהודא ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת וכו', והינו ללויה; וכל שכן לקבורה גופא, דהוא עצם מצות עשה, ור' יהודא הלא מזקני הדור היה, ואינו לפי כבודו לילך וללוות לכל מי שקרא ושנה.; "בה" - זו קבורה וקפריך הגמרא (ומקשה הגמרא): בקור חולים - הינו גמילות חסדים? ומשני לא צריכא בבן גילו (ומתרצת, אינו צריך להשמיענו, דק בבן גילו) [הינו, שנולד במזלו], דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו; ואפילו הכי מבעי לה למיזל גבה (ואף על פי כן צריך ללכת אצלו).

ועתה נעריך לפני הכל, איך שכל התורה מלאה מעניני החסד, כדי שיתבונן האדם כמה יקר הוא ענין החסד בעיני השם יתברך. תחלת הכל במה שכתוב (בראשית ב' כ"ב): "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח וכו"; ודרשו חז"ל [ברכות ס"א.] מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא לחוה. וגם במה שכתוב (שם): "ויבאה אל האדם", דרשו, מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם, עין שם בגמרא. וגם בפרשת נח שספרה לנו התורה (בראשית ט' כ"א): "וישת וכו' וישכר ויתגל וגו' ^*ובזה נראה לי לבאר מה שאמרו חז"ל (סוטה ל"ו.) על הפסוק (דברים ז' כ'): "וגם את הצרעה ישלח וגו"'; שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן, ומסמא את העינים. למה דוקא אלו שני הענינים ונראה לי, דהוא משום דחם אבי כנען קלקל בזה בשני דברים: אחד, במה שראה ערות אביו, ולא חשש לכסותו כלל, שלא יתבזה יותר. וכדאיתא במדרש (במדבר רבה בלק פרשה כ', ב') על פסוק זה: ארורים הרשעים, שגם הראיה שלהם הוא מזיק. ולא כן עשו שם ויפת, שבכל כחן עמלו שלא לראות ערות אביהם, כדכתיב בקרא (בראשית ט' כ"ג): "וילכו אחרנית". ועוד שנית, שסרסו [וכמו שפרש רש"י (שם כ"ב) לחד מאן דאמר], ולכן נענשו אחר כך בני כנען שהיו מזרעו, מדה במדה: מסרסתן ומסמא עינים.; וירא חם וגו' ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וגו' ויכסו את ערות אביהם וגו'". [שלא היו מצוים על זה, כי אין זה משבע מצות בני נח, ורק מצד מדת החסד]. וגם ספרה לנו את הברכה שברכם נח, ונתקים לבסוף להראות לנו את גדלת המדה, שצריך האדם להתחסד עם חברו ולחפות על קלונו בכל כחו, כמו שהוא חס על כבוד עצמו. וגם בפרשת לך, שספרה התורה מלחמת ארבעה מלכים, ואיך שטרח אברהם בכל כחו, וגם הוליך עמו שאר אנשים לזה, והם ענר אשכל וממרא ^**הג"ה. ונראה לי, לפי מה שידוע, שהאבות קימו כל התורה שבכתב ושבעל פה, וכדכתיב (בראשית כ"ו ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו' ותורתי". וכדפרש רש"י שם, כונת אברהם היה כדי לקים בזה מה שכתוב (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תעמד על דם רעך". ועל פי המקבל לנו מחז"ל (סנהדרין ע"ג.), דמחיב אפילו לשכר אנשים לזה כדי להציל את חברו מן הגיס והלסטים, עין שם. ואף שהיה מקום סכנה, בטח בד' שלא יאנה לו כל רע; ולכך אמר לו השם יתברך אחר כך במחזה (בראשית ט"ו א'): "אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה מאד". הינו מה שקים המצוה בשלמותה, וגם לא נהנה ממנה מאומה, שלא לקח מחוט ועד שרוך נעל., והכל כדי להציל את לוט ורכושו מן הצרה. ואף שלוט היה פושע בדבר, וכמו שכתוב (בראשית י"ד י"ב): "והוא ישב בסדם". [וכמו שפרש רש"י: מי גרם לו זאת? ישיבתו בסדום]. אף על פי כן התחסד אברהם עמו כדי להצילו.

יש לשונות המסופקות אם הם לשון קדושין אם לאו, כגון שאמר לה "הרי את מיועדת לי", שבאמה העבריה זהו לשון קדושין, וכן אם אמר לה "הרי את מיוחדת לי" או "הרי את עזרתי" או "נגדי" מלשון "אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" או "צלעתי" או "סגורתי" או "תחתי" שהוזכר לשונות אלו באישות דאדם כדכתיב "וַיִּבֶן ד' אלקים אֶת הַצֵּלָע וגו' וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" (בראשית ב כב). וכן אם אמר "עצורתי" כלומר שתהא עצורה עמי ביחד, או "תפוסתי" – ה"ז מקודשת בספק, דכל אלו הלשונות יש לפרשם על פנים אחרים ג"כ שתהא לו עוזרת בעסקי ביתו. ואימתי הוי ספק קדושין? כשדיבר עמה תחלה על עסקי קדושין דאז י"ל שכיון לקדושין או שחזר בו מענין הקדושין ומרצה אותה למלאכת ביתו, אבל אם לא דיבר עמה מקודם בעסקי קדושין – אין לשונות אלו כלום, שהרי היא וודאי לא ידעה מאי קאמר, ולכן אפילו אם הוא כיון לקדושין אינו כלום, ולכן אם גם היא אמרה שכיוונה להתקדש בלשון זה – הוי ספק קדושין [חמ"ח]. וי"א דכשלא היו עסוקין מקודם בענייני קדושין, אפילו אמרו שניהם שכיונו לשם קדושין אינו כלום [ב"ש], דדווקא במדברים על עסקי קדושין דשתיקה מהני ג"כ, בזה מועיל אם אומרים שכיוונו לשם קדושין ואינם לשונות של חזרה מהקדושין, אבל להתקדש בלשונות אלו אי אפשר. ואפילו בדיבר עמה על עסקי קדושין, אם הוא אומר שכיון למלאכה ולא לקדושין – נאמן [שם].