אור נערב
(שער י״ח), מ׳, עוד צריך לדעת כי המלכות והת״ת אצילותם מרום המעלות יחד. ותחלתם מחכמה, וזהו סוד, "דו פרצופין נבראו", אלא שבחכמה הם ו׳ על ד׳ כסדר מילואה של יו״ד שבשם. ומתאצלים ובאים בבינה ד׳ על ו׳, ובבינה על ידי חסד נפרדת המלכות מהתפארת, ונשארת המלכות בחכמה שבבינה, ומתאצל התפארת. ואחר כך ויבן ה׳ אלהים – בינה, את הצלע – מלכות, אשר לקח מן האדם – חכמה, ויביאה אל האדם – תפארת. ועדיין אין זה סוד המעוט אבל היתה המלכות למטה מהתפארת, שניהם יונקים הדין מן הגבורה מהבינה, וכן החסד מן הגדולה מהבינה, והתפארת מכרעת המלכות אל צד החסד שכן הוא מטה כלפי חסד, ואז היא קטרגה ואמרה אי אפשר כו׳, מפני שהיתה כונתה שתהיה המלכות פועלת הדין ות״ת פועלת החסד, ולא יכריע התפארת את המלכות לצד החסד, ואז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך וגרעו אורה, ומה שהיתה במדרגה שביעית ירדה במדרגה עשירית, מפני מעוט זכותה:
ספר הזהר
וכד קם אדם, הוות נוקבתיה תקועה בסטרוי. וההיא נשמתא קדישא דביה, הוה אסגי להאי סטרא, ולהאי סטרא, וסגי להאי ולהאי, בגין דהכי אתכלילת. לבתר נסר קב"ה לאדם, ותקין לנוקביה, הה"ד ויבן יי' אלהים את הצלע וגו'. את הצלע הא אוקימנא, כד"א ולצלע המשכן. ויביאה אל האדם, בתקונהא ככלה לחופה.
ספר הזהר
האי לבנ"ת הספי"ר, לא קאים בקיומיה, עד דהאי יוסף הצדיק. אתתקן. וכד איהו אתתקן, כלא מתתקני דא הוא יסודא דכלהו בניינא. ועל דא כתיב, ויבן יי' אלהים את הצלע, ולא כתיב וייצר, ולא כתיב ויברא. בגין דהאי קיימא על יסודא, ולבתר דיסודא אתקן, כלא אתבני עליה. ובג"ד, כלהו קיימין בהאי, והא אוקימנא.