משנה תורה, הלכות מילה
אֵין מָלִין לְעוֹלָם אֶלָּא בַּיּוֹם אַחַר עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ. בֵּין בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא זְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁהוּא מִתְּשִׁיעִי וָהָלְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב ג) ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. מָל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמִילָה. וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לְהַקְדִּים בִּתְחִלַּת הַיּוֹם שֶׁזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת:
בן איש חי
עולת תמיד העשויה בהר סיני וגו' (במדבר כח, ו) הנה נודע מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות (תפלת השחר - דרוש ג) על פסוק זה, "עולת תמיד" הוא סוד שם אב"ג ית"ץ שהוא בגימטריא תולע, והוא סוד החסד המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בוקר ובוקר כמבואר בזוהר (ויקרא כח:), ושם זה שרשו בגבורה שהוא שם בן מ"ב, אלא שהוא בחינת החסד שבגבורות. והנה כדמיון סוד התולע הזה שבקדושה שהוא אור החסד דהוא השם הנזכר שמספרו תולע -- יש כנגדו תולע אחר בקליפה הסטרא אחרא וגם ההוא מתעורר בכל בקר לכלות העולם חס ושלום, והשם יתברך ברחמיו מגלה בחינת התולע שבקדושה שהוא אור החסד הנזכר בסוד "וישכם אברהם בבקר" (בראשית כב, ג), ובזה נכנע התולע הטמא דסטרא אחרא. וזה סוד ענין התמיד הנאמר בו "עולת תמיד" - דאותיות עול"ת הם הפוך תול"ע, ולכן היו מקריבים עולת תמיד בכל יום כדי לבטל תולע הסטרא אחרא, ולכן ישראל נקראו "תולעת יעקב" (ישעיה מא, יד) - על שמו של השם הנזכר שבקדושה, שהוא מספר תולע, לפי שהם מכלים את העכו"ם בסוד הגבורה כדמיון התולעת הרך המרקיב ומכלה את העץ הקשה והחזק עד כאן דבריו ז"ל יעוין שם: והנה יש עוד טעם אחר מה שנקראו ישראל על שם התולעת דכתיב "אל תיראי תולעת יעקב", היינו כמו שהתולעת כוחה בפיה כן ישראל כל כוחם הוא בפיהם, ולכך תמצא שכל הבירור אשר בו תלוי תיקון העולמות העליונים והתחתונים הוא תלוי בפה דמה שנברר בעסק התורה הוא בפה, וכן מה שנברר באכילה ושתיה הוא בפה, וכן מה שנברר ע"י התפלות הוא בפה, ולכך קראם תולעת יעקב. ומאחר שכל כוחם ומלחמתם של ישראל עם הקליפה הוא בפה, לכך תקנו חז"ל על כל אכילה ושתיה ברכה להקדוש ברוך הוא, יען כי היצר הרע הוא מתקנא ומתגרה בפה יותר מכל איברים של אדם כי הוא נגדי אליו, ושם האדם עורך מלחמה עם היצר הרע ואין דבר שיהיה ליצר הרע תגבורת מצידו על האדם כמו תאות אכילה ושתיה, ולכך תקנו ברכה על אכילה ושתיה כדי שלא יצא מהם נזק לאדם במלחמת היצר הרע, אלא אדרבה יחזקו כלי מלחמה של האדם שהם בפה להכניע היצר הרע, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל" המזלזל בברכות הנהנין גורם רעה לעצמו להטמא בקרי בר מנן, כי תמשול בו הסטרא אחרא. ולהפך - הנזהר בברכת הנהנין הוא ימשול ביצר הרע ממשל רב ויתקן עצמו בזה תקון גדול עצום ורב. על כן ראה כמה וכמה צריך האדם להיזהר בברכות ולא יביא עצמו לידי ברכה לבטלה, ולא ישנה ויטעם הם אלא את הכל יוציא מפיו בכונה גדולה, ואז הוא טוב לו וטוב לעולם:
בן איש חי
ואל שדי יברך אותך (בראשית כח, ג). נראה לי בסייעתא דשמיא: הנה ברכה זו שברך יצחק את יעקב באחרונה מתחלת באות ואו ומסיימת באות מם, רמז למילוי שם הוי"ה דיודין שעולה מספר מ"ו; אבל ברכה ראשונה שברכו ב"ויתן לך האלוקים" (שם כז, כח) מתחלת באות ואו ומסיימת באות כף, הרי כ"ו כמניין שם הוי:ה כפשוטו. נמצא, תחילה ברכו כנגד מספר הפשוט, ואחר-כך ברכו כנגד מספר המילוי שהוא מ"ו, דהוא מילוי ע"ב שעולה "חסד". וידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש בפרשה זו, דף קמו, דיעקב וזרעו לא נשתמשו בעולם זה אלא בברכה אחרונה של יצחק, והיא זו; אבל ברכה ראשונה שמורה לימות המשיח. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא רמז הכתוב (תהילים כט, יא): "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום" – חלק תבת "שלום" לשתיים וקרי בה "של ומ", כלומר, יברכם עתה בזמן הזה בברכה של ו"מ, שהיא ברכה של "ואל שדי" המתחלת באות ואו ומסיימת באות מם. ובזה יובן בסייעתא דשמיא רמז הכתוב (שמות טו, יז): "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'" - קרי בה "תביא מו ותטע מו", דהיינו, ברכת "ואל שדי" שראשה ואו וסופה מם; "בהר נחלתך", רוצה לומר, קודם ביאת המשיח, שאז "נחלתך" שהוא בית-המקדש נקרא "הר", אך כשיהיה "מכון לשבתך", שבית שלישי נקרא "בית", אז "פעלת ה'", כלומר, תפעל בברכה ראשונה של "ויתן לך האלוקים", שראשה ואו וסופה כף, כמניין שמך "ה'". ואמר "ויתן לך את ברכת אברהם", לפי שיצחק – מידתו גבורה, שהיא מידת לילה, ויש לאומות העולם יניקה ממנה; אך אברהם – מידתו חסד, שהוא מידת יום, ואין לאומות העולם יניקה ממנו. ולזה אמר: אך-על-פי שאני הגבורה – מברך אותך ואומר לך שיתן לך ברכת אברהם שהוא החסד, מידת היום; וכמו שנאמר (בראשית כב, ג): "וישכם אברהם בבוקר". "לך ולזרעך איתך", כי מזה אין יניקה לזולתכם, אלא יהיו לך לבדך, ואין לזרים אתכם, שהיא השפעה מעולה וגדולה, דאפילו בשבת שכולו קודש יש מעלה גדולה בתוספת נפש רוח ונשמה של היום על תוספת נפש רוח ונשמה של הלילה, כי זו בחינת נקובא, וזו בחינת דכרא.