ישמח משה
ועיין בעיר גיבורים פרשת תבוא מה שפירש על המשנה (ביכורים פ"ג מ"ב) כיצד מעלין את הביכורים עיין שם, הגם שאינה שנויה כלשון המשנה ממש, אין לדקדק בזה דהוא רק אסמכתא בעלמא להסמיך רמז מוסר עליו ולא פירוש. ואענה גם אני חלקי בזה להסמיך רמז מוסר על המשנה הנ"ל כפי שהוא שנוי במשנה בשם, וזה לשון המשנה שם: כיצד מעלין את הבכורים, כל עירות שבמעמד מתכנסין לעיר המעמד, ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים, ולמשכים היה הממונה אמר קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. כי ביכורים רומז לימי הבחרות כמ"ש לעיל שאז מרבה לחטא, וצריך להעלות הבחרות מהטומאה אל הקדושה ולעשות מזדונות זכיות, ואמר כיצד מעלין, על זה אמר מתכנסין כל העירות שבמעמד לעיר המעמד, עיין בלשון המשנה שם, ולדרך עיר גבורים לא יתכן. ולדרכי יתכן, בהקדים מה שפירש ביערות דבש על אמרם (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין כו', כי אית בתי בראי ואית בתי גוואי, ובחינת בתי בראי הוד והדר עוז וחדוה (דברי הימים א' טז כז), ובחינת בתי גוואי המשל ופחד (איוב כה ב) בחינת עמידה שרפים עומדים (ישעיה ו ב), ובבתי בראי בחינת טיסה ועיפה. והנה צדיקים עובדים בשמחה בבחינת בתי בראי עם חיות הקודש, ודי להם יקר וגדולה ולא עביד קוב"ה ניסא למיגנא להכניסם בבתי גוואי, מה שאין כן לבעלי תשובה לשמחה מה זו עושה, ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), אין לו מקום בבתי בראי רק בבתי גוואי, ואיך יכנס לבתי גוואי בלי דרך בתי בראי, כי לטרקלין נכנס דרך הפרוזדור (אבות פ"ד מט"ז), על כן חותר חתירה כו' (עיין סנהדרין ק"ג ע"א), אבל צדיק גמור אין צריך לזה ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא, על כן במקום שבעלי תשובה עומדין כו', עד כאן דבריו וש"י. ולדעתי משום זה נקראו הבעלי תשובה אנשי מעמד, שהם בבחינת עמידה. והנה מצאנו ראינו בספרים קדושים מגדילים מעלת התבודדות, ובפרט שבעת שיתבודד בינו לבין קונו וישים אל לבו היטב היטב גדולת מלך מלכי המלכים ושפלות עצמו, ואיך שהטיב לו ית"ש ומטיב לו בכל עת, וגודל מריו בזמן הטבה ובהטובה עצמו ולפניו ית"ש, ויקרע לבבו בשנים עשר קרעים וישבור רוחו בקרבו, וידכה ישוח ויתחרט בחרטה גדולה עד מאד ויזעק מרה על פשעיו אשר עבר וחטאיו אשר גבר, ויתוודה בכל לב ויבקש מחילה וסליחה, ויעזוב עזיבה גמורה באמת ויעיד על עצמו מי שאמר והיה העולם ב"ה וב"ש שלא ישוב עוד לתעתועים. וז"ש כל העיירות, (היינו בני אדם כמו שדרשו (נדרים ל"ב ע"ב) עיר קטנה (קהלת ט יד) זה הגוף) שבמעמד מתכנסין לעיר, המעמד היינו בבכי יגון ואנחה ששורשו במקום עמידה, ולשם באים ולנין ברחובה של עיר, היינו שאחר ששבין על העבר עוסקין בתורה לשמה, ומרבין חבילות חבילות מצות כנגד חבילות עבירות שעשו (עיין ויק"ר פכ"א ה'), ובזה עוסקין יומם ולילה תמיד לא יחשו. והיינו ולנין ברחובה של עיר, היינו בבתי כנסיות ובתי מדרשות על דרך ברחובת תתן קולה (משלי א כ). והנה רבינו יונה בשערי תשובה כתב העצה היעוצה לבעל תשובה, שלא ישיב תיכף בפרטי פרטות על כל חטא וחטא כי יקוץ בו, רק ישוב דרך כלל וישתמש בתורה ומצות זמן זמנים טובא, עד שיעשה אצלו טבע מוטבע, אחר כך יפקח עינו כי יאיר לו התורה הקדושה על מה שפגם מכבר, ואז יתחיל לתקן מה שפגם בפרטי הפרטיות, עד כאן קצת מדברי רבינו יונה ותוספת מרובה משלי בס"ד, וביני ביני ישים לו ציונים בנפשו ובמחשבתו על מה שעבר לתקן לעת מועד, ולדעתי לזה רמז הנביא (ירמיה ל"א ל"א) הציבי לך ציונים שיתי לבך דרך הלכת. ועל פי זה יתבאר, כי עד עתה בחושך הלך, עד שנשתרש בתורה והמאור שבה מחזירתו למוטב, ואז מאיר לו השחר, על דרך אמרם ז"ל האיר לו השחר, ניצול מכולם ואז למשכים לתשובה, כמו שפירשו וישכם אברהם בבוקר (בראשית כב ג), אומר, כי עד עתה לא דבר רק מהתשובה דרך כללות, כי כל זמן שלא האיר לו אינו יודע האיך לתקן בפרטיות, והיינו ולמשכים, רק אחר (עלות השחר) שאז מתחיל שעת השכמה כמו דקיימא לן (ברכות ח' ע"ב) לענין קריאת שמע שחרית דאז מתחיל זמן קימה, וגם אז (שעת הכושר) להשכים לתשובה, היה הממונה חכם שבעיר רופא הנפשות אשר חולי הנפש באים אליו לרפאותו, ע"ז כשרואה שכבר נשתרש בתורה והאיר לו השחר, אז אומר קומי והתעוררו, כמו מפני שיבה תקום (ויקרא יט לב) לדברי הזוהר (ח"ג רכ"ז ע"ב), ונעלה ציון היינו מה שהציב ציונים אל ד' אלקינו ולעשות מזדונות זכיות.
באר מים חיים
ויאמר אל תקרב וגו' של נעליך וגו'. הנה חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ט:) בפסוק (שמות י"ד, כ') ולא קרב זה אל זה כל הלילה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה וכו' והענין הוא כי הלא נודע אשר בכל דבר ודבר שבא לכלל בריאה בכולם יש בהם חיות הקדושה ואור ה' המחיים ומקיימם על קיומם (כי אם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו ח"ו) מכל שכן בבחינת המדבר שהוא העליון מכל צבא הארץ ודאי אשר ישרה בו אור חיות אלהים בורא שמים וארץ המחיה ומהוה אותו תמיד מאין ליש כאשר אנו אומרין המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית מחדש ממש כי הוא מחיה ומהוה את כל הבריאה כולה יומם ולילה כאשר בראש הבריאה וכבר הארכנו בדבר הזה בכמה מקומות. ועל כן קשה לו להקב"ה לאבד מעשה ידיו כי אחר ששפע אלהי בו שהוא בראו מתחילתו ועדיין מחייהו באורו הלא נודע (כתובות י'.) שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ודי בזה. ולזה אמר מעשה ידי טובעין בים וכו' והבן, אם לא כשנתמלא סאתם מכל וכל אז נאמר (משלי י"א, י') באבוד רשעים רנה כי אז ניצוץ הקדוש פורח מאתם ממילא שאין יכול עוד כלל לדור שם בשכונת הרעים שגברו על עצמן הרע עד קצה האחרון, ואז שמחה להניצוץ הקדוש כשיוצא ממנו וכמו שמחלק בזוה"ק בזה (בראשית ס"א:) ומבואר שם שמצרים לא היה עדיין מילוי סאתם בשלימות ועל כן אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין וכו'. ועל כן אמרו חז"ל (בילקוט רמז רל"ה) שרצה גבריאל להרוג המצרים בלילה אמר לו הקב"ה המתן להם עד אותו שעה שפעל אביהם עמי שנאמר (בראשית כ"ב, ג') וישכם אברהם בבוקר וכו'. כי לצד שלא נתמלא סאתם עדיין, הוצרכו דוקא לשעה מבוררת שיעמוד להם זכות אביהם אברהם. והנה כאן אמרו חז"ל (שמות רבה ב', ה') למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה וכו' והם דברינו הנזכרים והבן.
ישמח משה
וידר יעקב נדר וגו' (בראשית כח כ). בב"ר (פ"ע א') כתיב (תהלים סו יד) אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, שנדר מצוה בעת צרתו. מהו לאמר, לאמר לדורות שיהיה נודרין בעת צרתן, עד כאן דברי המדרש. ועיין ביפה תואר דנתקשה בלשון המדרש שנדר מצוה, ופירש שנדר לעשות מצוה. ועל זה קשה פשיטא דאינו נודר לעשות עבירה. ועוד פירש פירוש אחר שהנדר היא מצוה בעת צרתו, אף שבלא זה אין רשאי לידור, מכל מקום בעת צרה מצוה לנדור, ועיין בריש חולין (דף ב' ע"ב) בתוספת (ד"ה אבל), עיין שם. וגם על זה קשה דהוה ליה למימר שהנדר הוא מצוה וכו', אבל לשון שנדר מצוה אין משמעו כך, ועוק קשה על גוף המדרש דאמר דלאמר הוא להורות לדורות, הא ממילא הוי ידעינן זה, דלמה לא נילוף מיעקב כמו בשאר מילי דגמרינן מהאבות אף דלא כתיב בהוא לאמר, כמו וישכם אברהם וגו' (בראשית כב ג), דמיניה נלמד תפלת שחרית, וכן לשוח בשדה הנאמר ביצחק (בראשית כד סג), ויפגע במקום הנאמר ביעקב (בראשית כח יא), אף דלא נכתב בהו לאמר. ואין לומר דיעקב עשה זה במכוון כדי ללמד לדורות, ועל זה מרמז תיבת לאמר וזהו פירושו של המדרש, קשה הלא אף בלא ללמד לדורות ראוי היה לו לעשות כן, כיון שהוא נכון מצד עצמו. והנה מצד פשוט לשון המדרש נראה, דאם נכתב שנדר מצוה ברישא, גם בסיפא ראוי לומר שיהיו נודרין מצוה. וקרוב לומר שנחסר תיבה זו בספרי הדפוס מחמת השמטת המגיה, כי לא שם לבו עליו כי רב הוא, וגם אם לא נכתב כנכתב דמי, דקאי על מה דסליק מיניה, ועל זה תסוב פירושי הראשון, בהקדים לבאר הכפל לשון בפסוק עשר אעשרנו לך, כי עשר תעשר (דברים יד כב), דרשו רז"ל (שבת דף קי"ט.), אבל הכפל הזה לא דרשו. והנה בשבט מישראל פרק א' פירש דהיינו חומש ב' פעמים מעשר. וכל זה איננו שוה לי דהוה ליה למימר אחמשנו, וכי להרויח מעשר מן המעשר היה רוצה. והנ"ל בזה, על פי שכתב מהר"ם א"ש בספרו כתנות אור הטעם מה שאמר יעקב ללבן דדוקא מאותן שיולדו מכאן ולהבא יהיה שכרו, עיין שם ותורף דבריו דיעקב רצה לחייב את עצמו במעשר, ולא לעשות טצדקי לפטור כד"א וכל אשר תתן לי עשר וגו', והנה קיימא לן (בכורות נ"ו ע"א) דהלוקח עוברין במעי אמן חייבין במעשר, והלוקח סתם פטורים, ובב"מ מוכח דהלוקח בשכרו, דין לוקח יש לו, על כן בקש שכרו מאשר יולדו מכאן ולהבא, עיין שם ודו"ק. והנה צריך לומר לדבריו שאף אם מכל מקום יתן מעשר בנדבה, מכל מקום גדול המצווה ועושה (קידושין ל"א ע"א), ואף דקודם מתן תורה היה, מכל מקום חשוב יותר מה שעתידה התורה לצוות, והבן. ואף אם כבר מצווה היה על פי נדרו, מכל מקום אינו דומה מצווה מהקב"ה, למצווה מהגרמת עצמו. והנה כבר ביארתי הטעם על אמרם גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, דהנה בכל מצוה יש כונות ידועים ליחידי סגולה בכל דור, ויותר מזה אשר לא נודעו רק לרבי שמעון בן יוחאי וחביריו, ויותר מזה אשר המה לא נודעו רק למשה בחיר ה', ויותר עוד מהמה אשר עקבותיהם לא נודעו עוד לשום נברא, רק המצוה ית' יודע מקומה. והנה העושה כאשר צוה הוא ית', אם כן מתקן בשורשו אף מה שנעלם מכל נברא, והיינו אשר קדשנו במצותיו, והבן. אבל אם אינו עושה רק על פי שכל, אם כן הרי אינו יכול לתקן יותר ממה שהשכל מגיע. ועוד דכל דבר חוזר לשורשו, אם כן אם שורשו מן השכל, הרי אינו עולה יותר גבוה מן השכל, מה שאין כן אם שורשו מציוי ית"ש. והיינו גדול המצווה ועושה, שגדול יותר ומגיע יותר, והבן כי הוא נפלא בס"ד. והנה נחזי אנן דאם מחויב במעשר נקרא מעשר בשם, והנותנו מפרישו אחד מעשר והיא הפעולה, אבל כשאינו מחויב במעשר רק שנותן אחד מעשר לשם נדבה, לא נקרא בשם מעשר כלל, רק בשם נדבה, רק הפעולה יש כיון שנותן אחד מעשר. ועל פי זה מבואר דאמר עשר, דהיינו שם דבר אעשרנו לך, דהיינו שקיבל על עצמו שיראה להביא עצמו לידי חיוב שיהיה מצווה ועושה, מה שאין כן אם היה אומר אעשרנו לך, גם אם היה נותן אחד מעשר לנדבה, היה יוצא ידי נדרו, והבן כי היא נפלא בס"ד. והנה להבין למה דקדק דוקא לידור כך, יתכן דהנה מובן דאם גדול המצווה ועושה, אם כן שאינו מצווה ועושה אינו צדיק כזה, דהא המצווה ועושה גדול ממנו, רק דהוי צדיק שאינו גמור, וכבר ביארתי בפרשת נח בשם הנזר הקודש דבעת צרה כוללת שינצל הוא לבדו, צריך להיות צדיק גמור, אך ביעקב לא הוי צרה כוללת רק עת צרתו, ולא היה צריך לזה רק ללמד לדורות הבאים בעת צרת רבים, דאז צריך לקבל שיהיה מצווה ועושה, ולא כמו יפתח דכתיב ביה (ירמיה ז לא) אשר לא צויתי (עיין תענית ד' ע"א), דהקבלה הוי כמו העשיה כמו שדרשו (תענית דף ח':) מפסוק (דניאל י יב) מיום אשר נתת לבך להבין וגו', ואם כן צריך לקבל על עצמו דבר דהוי ביה צדיק גמור, והבן. ועל פי זה יתבאר המדרש, דהא קשה עוד בהפסוק מאי וידר יעקב נדר, דהא כיון דכתיב וידור, ודאי דהוא נדר. אלא דהכי פירושו וידר יעקב נדר שהוא לאמר לדורות הבאים, מה שמפורש אחר כך עשר אעשרנו לך, דהיינו נדר מצוה דוקא שיהיה מצווה ועושה, אף שהוא לא היה צריך לנדר כזה, רק עשה זה ללמד לדורות. וזה דברי המדרש שנדר מצוה דייקא, ור"ל שיקיים מה שהיא מצוה, דהיינו שיהיה מצווה ועושה בעת צרתו דייקא, מהו לאמר, לאמר לדורות הבאים כי לא היה צריך לזה מצד עצמו, כי לא היה רק עת צרתו, רק ללמד לדורות הבאים שיהיו נודרין מצוה בעת צרתן דייקא, לשון רבים צרה כוללת ח"ו, והבן. או יאמר כי באמת לדידיה אין הפרש, כי באמת קודם מתן תורה היה, ואף אם היא מצווה בתורה, הא הוא אינו מצווה, ורק מה שנדר לעשותו מה שהיא מצוה בתורה, הוא כדי ללמד לדורות הבאין, והוא נכון בס"ד.