הלכה על משלי 10:7

הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְהֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה אֶפִּיקוֹרוֹס וְשֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה הָיָה מִצְוָה לְהָרְגָן. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָא הוֹרֵג. וְאִם לָאו הָיָה בָּא עֲלֵיהֶן בַּעֲלִילוֹת עַד שֶׁיְּסַבֵּב הֲרִיגָתָן. כֵּיצַד. רָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לִבְאֵר וְהַסֻּלָּם בַּבְּאֵר. הָיָה מְסַלְּקוֹ וְאוֹמֵר הֲרֵינִי טָרוּד לְהוֹרִיד בְּנִי מִן הַגַּג וְאַחֲזִירֶנּוּ לְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

בו יבאר הקרא ד"אשרי משכיל אל דל וגו'"
הנה בעבור שהחבור הזה מיסד על פרטי אפני מדת החסד, וחד ענינא הוא עם הקרא ד"אשרי משכיל אל דל" אמרתי לבארו בעזרת ה' כיד ה' הטובה עלי. כתיב בקרא (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הנה ההשכלה אל הדל יש בכמה פנים, דהנה שם דל הוא שיך בכמה דברים: אחד בממון, ועל ידי זה שהוא דל בממון, מצוי שחסר לו מכל הדברים העקריים ששיך להאדם, והוא: אכילה, בגד, בית; ועל זה צריך להשכיל ולהתבונן אודותיו בכל השלשה, הינו, שלא יחסר לו אכילתו. והוא מה שכתוב (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך וגו'". וגם לכסות ^*וגם זה הוא ענין גדול מאד, וממדותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל (בסוטה י"ד.) על הפסוק (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו"'. וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא אחר מדותיו: מה הוא מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" - אף אתה הוי מלביש ערמים. מה הוא מבקר חולים וכו'. ולכאורה, למה צריך להסמיך הלבשת ערמים על הפסוק הזה, הלא הוא בכלל מצות עשה (דברים ט"ו ח') ד"פתח תפתח את ידך וגו' די מחסרו וגו"' ונראה דכונת הגמרא, אפילו הוא עשיר, ויש לו מעות, אך הוא בדרך, ואינו יודע באיזה מקום לקנות, ואין לו משרת שישרתנו בזה וכיוצא בזה. ובא הכתוב להורות, דהטרחה בענין זה הוא בכלל המצוה, ונוהג אף לעשירים. [ודמיא דמה שאמר אחר כך, מה הוא מבקר חולים - אף אתה וכו'. ומצות בקור חולים הלא נוהג אף בעשירים]. וראיה מאדם הראשון, דהיה אז עדין יחיד בעולמו, והיה הכל שלו, אך לא עשה לעצמו בגד מפני איזה טעם. [ואולי מפני שהיה ירא, שיהיה זה נגד רצון השם יתברך, מפני שהוא גרם לעצמו שיכנס בו יצר הרע, ויצטרך ללבוש, כידוע]. והטריח הקדוש ברוך הוא בכבודו לעשות לו בגד. ומה שאמר "וילבשם", לכאורה יתר הוא. ואפשר דהכונה לפי מה שאמרו חז"ל (בחגיגה י"ב.), דאדם הראשון אחר החטא, נתמעט קומתו הרבה, ולזה בא הכתוב לומר, דעתה אחר החטא נעשה לו הכתנות עור לפי מדתו עתה, כדי שיהיה ראוי ללבישה. היוצא מזה, שלעניים המצוה הוא בכפלים, מצות צדקה וגם הלבשת ערמים, ולפעמים נוגע דבר זה גם לפקוח נפש, בימות החרף שהקר חזק. ובאיזה עירות נהגו להתחזק במצוה זו מאד להכין מעות בכל חרף מנדיבי העיר לזה, ואשרי חלקם. ואיתא במסכת דרך ארץ פרק ב': הרחמנים וכו' ומלבישי ערמים - עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", הינו, אף בעולם הזה יעזרם השם יתברך, שלא יחסר להם מלבוש כל ימי חייהם, ובעולם הבא ילבישם השם יתברך מלבושי הוד והדר, וכדכתיב (בזכריה ג' ד'): "ראה העברתי מעליך עונך והלבש אתך מחלצות". הערם, והוא מה שכתוב (שם ז'): "כי תראה ערם וכסיתו". וגם לשכר לו בית דירה, וכמו שנפסק ביורה דעה בהלכות צדקה (סימן ר"נ סעיף א'). ואם הוא אורח - לתן לו מלון ללינת לילה, וכענין שכתוב (איוב ל"א ל"ב): "בחוץ לא ילין גר וגו'". ואמרו בגמרא (בבא בתרא ט'.): לן - נותנין לו פרנסת לינה, דהינו, פוריא ובי סדיא (מטה ומצעות). זהו השלשה שרשים שצריך להתבונן אודות עני הדל בממון. וכל דבר ודבר מאלו השלשה, יש בו השכלה רבה, איך להגיע אותו לו, באפן שיקבל הדל מזה רב תועלת ובטרחה מעוטה. הינו, אם הוא מלוה לו מעות, או שנותנם לו במתנה, הוא מתבונן שיהיה מזה רב תועלת להדל ^*והנה בגדרי השכלה אל הדל, יש כמה וכמה דברים שצריך לזה, רק שיתן דעתו ושכלו לטובת העני, וייטיב לו בזה הרבה, וגם לעצמו לא יחסר בזה מאומה, ויקבל על זה רב ברכות מאת ה'. ואזכיר פרט אחד, וממנו נוכל להקיש לכמה דברים כיוצא בזה. והוא, דהנה ידוע בעת החרף, כשמתגבר הקר, והדרך נתקלקל, אין מצוי על השוק עצים לקנות; וגם כשמביא אחד, לפעמים הם לחים וביקר גדול, ואין בכח הבעלי הבתים היורדים וכל שכן הדלים לקנות אז, וממש הם וגם בניהם הקטנים בחשש סכנת נפשות על ידי הקר החזק; מה שאין כן העשירים. הם מכינים לעצמם עצים בעת הקיץ, והם יבשים ובזול. ועל כן אם היה העשיר משכיל אל אלו האנשים הנעלבים להתבונן בטובתם, היה קונה בקיץ בעת שהמקח בזול מאה עגלות עצים או יותר, כל אחד לפי ערכו, ומחזיקם בחצרו עבור הנדכאים הנ"ל, כמו שהוא מכין עבור עצמו. וכשיגיע ימות החרף, בעת שהדרך מקולקל, יפתח את אוצרו, וימכר להדלים, וכן לבעלי הבתים היורדים - על קרן. וזהו ענין נכבד מאד, וזכותו הרבה יותר ממדת הצדקה, שבזה הוא מיטיב לכל אחד מאד ובלא שום בושה. וכל זה כתבנו הטובה אודות הדל, שיכול לתן דמי הקרן של העצים. ועתה נדבר אודות מי שהוא דל גמור, שאין לו במה לקנות עצים, וכשנתחזק הקר, הרי הוא נוגע לו לסכנת נפשות ממש, אם נתעלם עין ממנו. על כן מצוה רבה, לכל מי שנגע יראת ה' בלבו, להתבונן בתקנת הדלים האלו ולעשות חסד בגופו עמהם; דהינו, לעורר אנשי העיר אודות זה, ולקבץ נדבות מהם על קנית עצים עבורם כדי להחיות נפשם. [וברוכים לה' אנשי עיר שקלאוו (שקלוב), שבכל שנה בהגיע ימות החרף, יושבים בכל בית המדרש ממנים העוסקים ומעינים בענין חלוקת עצים לעניים. כן שמעתי מפי נאמן, ובודאי יש בענין הזה כמה עירות כמותם]. והנה ידוע (מתענית פרק ד' משנה ה'), שבזמן הבית שני היו הכהנים והעם מתנדבים בתשעה זמנים להביא עצים למערכה, והיו מקריבין קרבן באותו יום, עין שם. וספרה לנו הגמרא, שאפילו בעת הגזרה החזיקו במצוה זו ולא בטלוה, וכדאיתא (בתענית דף כ"ח.), תנו רבנן: מה הם בני סלמאי הנתוצתי אמרו, פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה; והושיבו פרוזדאות (שומרים) על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי חטא וכשרים שבאותו הדור הביאו גזירי עצים, ועשו כמו סלמות, והניחו על כתפם והלכו להם. וכיון שהגיעו אצלם, אמרו להם: להיכן אתם הולכים אמרו: להביא שתי גוזלות משובך שלפנינו בסלם שעל כתפינו. כיון שעברו מהם פרקום והביאום לירושלים. עליהם ועל כיוצא בהם נאמר (משלי י' ז'): "זכר צדיק לברכה". ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר (שם): "ושם רשעים ירקב". עד כאן הגמרא. ויתבונן האדם, אלו היה בזמננו מקדש, בודאי היה כל אחד מישראל מתנדב עצים על המזבח, שהוא מקום כפרת עונותינו, וגם טורח בעצמו להביאם לבית המקדש ברב שמחה, וכמו שעשו מאז. ובלי ספק, שהאיש המתחסד עם הדלים והאביונים, ועושה ככה לענין עצים, כמו שכתבנו בתחלת דברינו, וכן ההולך ומכתת רגליו לקבץ נדבות עבורם לענין זה - זכותו כל כך גדול ומועלת לכפר עונותיו, כמו המביא עצים לבית המקדש. ומי לא ירצה להביא עצים לבית המקדש ולא תאמר, שמפליג אני לך חלילה, כי כן מצינו (אבות דרבי נתן פרק ד' ה'), שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לר' יהושע בן חנניה, שהיה דואג ואומר: אוי לנו, שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך; יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח". וזה העושה כן לענין עצים, חסד ממש הוא, שמתחסד את בעלי בתים היורדים והדלים למכר להם על קרן [ואינו מותר משלו, רק מה שמעותיו עומדין בלי רוח עד זמן המכירה], ולהדלים גמורים, מתחסד להם בגופו לקבץ נדבות עבורם., שנותנם לו בשעה שהפרות בזול, או כשנותן לו איזה דבר מתנה, הוא מצמצם שיהיה מקרבא הניתא (ההנאה קרובה, כלומר, שיתן לו דבר שיוכל להנות בו מיד, לא שיצטרך ללכת לקנות וכיוצא בו), כגון שנותן לו איזה בגד ללבש או פת אפויה, וגם טורח בעצמו להוליך לביתו.

שם רשעים ירקב (משלי י ז) אלו הסופרים המוסיפים תיבות או מחסרים תיבות ומכוונים לרמז שמם בראשי שיטות וכי בשביל שמם הנמאס יחסרו תיבות או יוסיפו או יהפכו. עליהם נאמר שמם מחית לעולם ועד: