Chasidut על משלי 10:7

ההגדה מה שסדרו לנו קדמונינו בליל פסח לך אף לך לך ה' הממלכה וכו', שהם דברים שאינם מובנים כלל. והנ"ל בזה, ונבין גם כן מה שתקנו קדמונינו בנוסח אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא, שהוא גם כן לכאורה אינו מובן, דראוי לומר שהיה בטרם כל יצור נברא, אבל איך שייך לומר אשר מלך, הלא אין מלך בלא עם, ועל מי מלך. וכדי להבין זה, נקדים דאמרו חז"ל ביומא (דף ל"ח.) בן קמצר לא רצה ללמוד על מעשי הכתב, ואמרו עליו שם רשעים ירקב (משלי י ז), דהיינו שאחז ד' קולמסין בד' אצבעותיו, וכותב שם בן ד' בבת אחת. ויש להבין מאי מעליותא כולו האי, ואיזה צורך גדול יש בזה שהמונע מללמוד נקרא רשע, וכי בשביל שלא ירצה ללמוד איזה תחבולה נפלאה נקרא רשע. אלא ודאי דיש בזה צורך גדול לעבודת השי"ת, והיינו כי ידוע שהוראת שם הויה ב"ה, הוא היה הוה ויהיה כמבואר בשו"ע או"ח סימן ה' (ס"א), וזאת ראוי לידע לכל בר (דת) [דעת], כי אינו נפרד עבר מהוה ועתיד כאחד לפניו ית', וכל מה שהיה, הוא הוה ועתיד להיות כאחד לפניו ית', וכל מה שעתיד, הוא היה והוה. וזה מאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת א' ט') מה שהיה הוא שיהיה ואשר (עתיד) להיות כבר היה. ונ"ל שזה אחד מן הטעמים שאסר לנו להזכיר שם הויה ב"ה ככתבו, כאמרם (פסחים נ' ע"א) זה שמי לעלם (שמות ג טו), משום דאי הוי אפשר להוציא כל השם כאחת בלי הקדמת אות אחת לחברתה, להורות כי אין העבר קודם ולא העתיד מאוחר, הוי שרי, כי הוא יחוד האמיתי. אבל מכיון שאין הפה יכול לדבר כן, ואי אפשר מבלי הקדמת אות לאות, לכך אסור כי הוא כפירוד ח"ו, לכך זה שמי לעלם כנ"ל. וכהן גדול ביום הכיפורים הוי שכינה מדברת מתוך גרונו, כמ"ש הקדוש האר"י זצוק"ל על אמרם (יומא ס"ו ע"א) היה יוצא מפי כהן גדול כו', וכן מורה מאמר הפסוק (שמות כ כד) בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אזכיר ולא תזכיר, כי השי"ת לבד הוא המזכיר, ולכן היה נשמע קולו ביריחו (יומא ל"ט ע"ב), שאין זה בכח של בשר ודם, עד כאן דברי הקדוש האר"י וש"י. ואם כן ודאי דלא היה שם שום הקדמת אות לאות, רק הכל כאחד כיון דהשכינה הוא מדברת, מה שאין הפה של בשר ודם יכול לדבר כן כנ"ל, ואם כן בעת הכתיבה הוא רב חסד מהשי"ת שהותר לנו לכתוב שמו הקדוש, אף שאי אפשר בלי הקדמת אות לאות בכותב אחד, וד' כותבין הוא נראית פירוד יותר, כדי שלא ישתכח וישתקע מאתנו ח"ו לגמרי השם הקדוש הזה המחיה כל העולמות. אבל אם היה אפשר לכתוב מבלי הקדמת אות לאות, רק ד' אותיותיו כאחד בבת אחת בד' קולמסים והכותב אחד, ודאי מה טוב ומה נעים, ומדרגתו של שם הנכתב הזה, ודאי רבה למעלה ראש עד אין חקר ואין סוף ואין מספר ואין ערך, כי הוא היחוד האמיתי. לכך בן קמצר שהיה יודע לעשות כך ולא רצה ללמד, עליו נאמר שם רשעים ירקב, כי הוא מונע בר וברכה ושפע טוב לבית ישראל שפע קודש ממקום קודש יהלך גבוה על גבוה, כנ"ל ברור. ועוד יש לומר בפשוט יותר, כי השם אף התוארים מורים עליו, מה שאין באלוקים, ומכל שכן שם העצם, כי כל דבר בזמן היותו הוא לפעמים היה הוה ויהיה, דהיינו כל זמנו, מלבד הרגע הראשון אשר בו נוצר, כי אז לא יצדק היה, ורגע האחרון אשר בו נפסד, שאז לא יצדק עליו יהיה. אבל השי"ת הוא תמיד היה הוה ויהיה, שאין לו ראשית ולא תכלה. ואם כן ההפרש הוא שבכל הנבראים נפרד ההיה מן הוה ויהיה, דהיינו אחר שנפסד יתכן לומר היה, אבל לא הוה ויהיה. וברגע האחרון יתכן לומר היה הוה, אבל לא יהיה. וברגע ראשון יתכן לומר הוה יהיה, ולא היה. וקודם היותו, יתכן לומר יהיה, אבל לא היה הוה. ואם כן נפרדים זה מזה, שפעמים יפול שם זה לבד, ופעמים זה השם לבד. אבל בהשי"ת אינם נפרדים זה מזה בשום פעם, כי תמיד יתכן לומר עליו היה הוה ויהיה, כי אין לו ראשית והתחלה ולא תכלית, והבן זה כי תמיד הוא היה ויהיה והוה, ותמיד הוא הוה והיה ויהיה, ותמיד הוא יהיה והיה והוה, והבן זה מאד, ותמיד הם אחודים זה בזה, לכן יתכן לומר עליו בלי פירוד כלל, להורות על המרחק וההפרש הרב לבינו ית' ובין ברואיו בזה, וכיון שאין הפה יכול לדבר כן, לכך זה שמי לעלם, ולכך נתכנה בן קמצר בשם רשע כו', וגם זה ברור ושני הטעמים הם אמיתים לענ"ד. ונחזור לענינינו, כי לפניו ית' עבר ועתיד כאחד, וכל מה שעתיד כבר הוא, ואם כן כל מה שאינו נצחי ועתיד להיות אין ואפס המוחלט, כבר הוא לפניו ית' אין ואפס המוחלט אף בעת היותו, כי העתיד לפניו ית' כבר הוא. ואם כן יש להבין האיך אנו מתארין אותו ית' בתואר מלוכה ואדנות, שהוא נצמח מכח (נבראין) [נבראיו] כי אין מלך בלא עם, והם אינם נצחים, ואם כן בבחינתו ית' כבר הם אפס ואין, כי העתיד לפניו ית' כבר היה, ואם כן אם הם אפס ואין, אם כן גם המלוכה שנצמח מחמתם גם כן אפס ואין, ואיך אנו מתארין אותו ית' בתואר אפס ואין רק מדומה, הלא כדי בזיון וקצף ח"ו לתאר האמת הגמור המוחלט בתכלית האמת, בתאר מדומה ח"ו, וגם לתאר אותו ית' בתואר תלוי בזולת, ואף הנבראים שהם קיימים לעד אחר שנתהוו ברצונו ית' כמו השכלים הנבדלים ונשמת צדיקים, מכל מקום אין מציאות אמת זולתו ית' שהוא מחיוב המציאות כמו שיתבאר בהדרושים הבאים בס"ד. ועוד איך אנו מתארים האין סוף ב"ה ביש לו סוף, כי המלוכה על הנמצאים והנמצאים יש להם סוף, כי אין אין סוף אלא אחד.

אלה כו' איש צדיק (בראשית ו ט). הואיל והזכירו סיפר בשבחו. דהוקשה לרש"י התחיל בתולדותיו, ומסיים בצדקותיו. ומפרש דהוא כמו אדם שמתחיל לדבר אלו בני פלוני ופלוני הזה הוא צדיק, כי הואיל והזכירו לא היה יכול להתאפק מלהזכיר שבחו, וכיון שהפסיק בענין שבחו, על כן הוצרך מחדש לומר אחר כך ויולד נח. והנה יש לאלקי מילין לפרש דברי רש"י בנסתרות לד' אלקינו, ובפרט שהם לקוחין מן המדרש (ב"ר פ"ל א'), ורש"י ז"ל שינה בלשונו, בין והתבונן ידוע דנ"ח הוא בחינת צדי"ק יסו"ד עול"ם, אשר הצדיק הלז מתחבר להשפיע לבריכה העליונה להעמיד תולדות, וכמו שנאמר לאברהם אבינו והיה ברכ"ה (בראשית יב ב), בשרו הש"י שיעמיד תולדות, והנה בהעדר היחוד ח"ו כשאין הצדיק מעמיד תולדות לברכה, אזי לא יוצדק אז בחינת הזכיר"ה מלשון זכר בחינת המשפיע, ואדונינו דוד אמר בתהלותיו (תהלים קיא ה) טר"ף נת"ן ליראיו יזכו"ר לעול"ם ברית"ו, שיהיה תמיד בחינת הזכיר"ה, שלא יפסק היחוד בשום זמן, וכן אמר (תהלים קה ח) זכ"ר לעולם בריתו, והבן. ומעתה מה מתוק לחיך דברי רש"י ז"ל אלה תולדות נח נ"ח איש צדיק, וקשה כנ"ל, על כן פירש הואיל והזכיר"ו, ר"ל שאמר תולדות נח שזכה להעמיד תולדות שהוא פעולת הזכיר"ה, סיפר בשבחו מהיכן זכה להעמיד תולדותיו שיתקיימו בעולם. וזה אמרו אי"ש צדיק תמים היה, ר"ל שהיה מבחינת צדיק ח"י עולמים. ובזה יונעם מאוד הראיה הנפלאה זכ"ר צדי"ק לברכ"ה (משלי י ז), זכירת הצדיק העליון הוא לברכה העליונה, והבן. #

ובדרך רמז ירמוז הכתוב באומרו ויהי בשלח פרעה וגו'. כי ידוע מה שכתב מרן קודש קדשים האר"י ז"ל בכוונת פסוק ראשון של קריאת שמע והוא שמע ישראל וזה לשונו: שם נקרא מלכות וכו' עד גימטריא ד' פעמים ע"ב דרפ"ח ניצוצין הידועין שמתחברים אל המלכות ועם שם ב"ן שהוא הפנים שלה הרי ש"ם, והיא מקבלת מן ע' רבתי זעיר אנפין דבינה וכו' עד כאן. ונראה שלזה אמר הכתוב (ישעיה מ"ד, ה') זה יאמר לה' אני וגו' עד ובשם ישראל יכנה. כי הנה אדם מישראל אשר זוכה לתקן חלקו ברפ"ח הניצוצין האלו אשר נפלו ונשברו, לפי ערכו ושורש נשמתו להעלותם למעלה זה הנקרא בן למקום, כי זה היה כל רצון הבורא בהבריאה לתקן הניצוצות האלו. וידוע אומרם ז"ל (בבא בתרא י'.) כשישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים וכו' ונמצא נעשה בבחינת ש"ם. שהוא חלקו מרפ"ח הניצוצין שהעלה ונקרא בן וזה הוא אשר בשם ישראל יכנה כי זוכה לבוא בבחינת ש"ם ומתכנה בשם ישראל מה שאין כן הרשעים שאמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ט, א') בפסוק (משלי י', ז') ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו וכו' כי הם בעצמם מחו את שמם מתחת השמים, שלא תיקנו בחינת ש"ם, ועל כן מנו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') בד' דברים שהיו בישראל בעודם במצרים שבזכותם נגאלו אחד מהן שלא שינו את שמם, ולכאורה מהו מעליותא כל כך בזה של שינו שמותם, ואמנם כיוונו על שמם אשר למעלה שלא שינו אותו להיות ח"ו נמחה שמם, רק אדרבה תיקנו והעלו הניצוצין הללו כנודע מכוונת האר"י ז"ל (בכוונת חג המצות) אשר העלו ישראל ממצרים כל הניצוצין שהיו שם עד שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים ונשארו בשמם אשר בשם ישראל יכונה לתקן את בחינת ש"ם בכדי שתוכל להתחבר אל הע' רבתי ליחד העולמות ביחודא שלים. וביותר זכה משה רבינו לבחינה זו כנודע מביאור אומרם ז"ל (ברכות ל"ג:) יראה מילתא זוטרתי לגבי משה כי הוא היה למעלה בבחינת ענוה, ועקב ענוה יראת ה' (משלי כ"ב, ד'), ותיקן בחינת המלכות מקום היראה מכל וכל, על כן אמר (שמות ל"ג, י"ב) ואתה אמרת ידעתיך בשם, כי ידעו ה' להקים שם בישראל בכל פרטי בחינותיה ועל כן אמרו עליו בזוה"ק (תצא רפ"א.) שהוא כברא דאשתדל בהון בתר אבוהי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וכו', כי הוא זכה על ידי שלימות בחינה זו להיות בחינת הבן על צד היותר גבוה ונורא. ובזה נכון מאמר חז"ל שאמרו (ברכות ז':) ומנלן דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת, כי הניצוצות האלה בעוד היותם בסוד השבירה מקום מדור הקליפות המה בסוד שַׁמָה ושממה, ואחר כך המה עולים בשמות ישראל מה שישראל מתקנין בסוד השם ונעשה שמ"ע ישראל, וזה היה כל כוונת הבריאה בכדי להיטיב לבריות ולשלם שכר לאלה המעלין ומתקנין אותן בסוד אומרם ז"ל (בראשית רבה ט', ב') שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן וכו' כנודע לחכמי לב, וזה אמר הכתוב לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, כלומר כי זה הוא פליאה גדולה שהקב"ה יברא עולמות ויחריבן לשום שממה בארץ ואך אל תקרי שַׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת כי לזה עשאן שַׁמָה ושממה שיהיו אחר כך בסוד השמות בהעלאה מעלה מעלה לשם ה' לריח ניחֹח לפניו, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם אחר חורבנו. ואפשר זה יסד הפייט (ביוצר מוסף ראש השנה) ושמנו קראת בשמך, כי ש"ם ישראל הוא הנמשך מש"ם של מעלה כאשר יציץ ופר"ח ישראל בתיקון הרפ"ח ניצוצין וכאמור והבן. והנה ביציאת מצרים כבר כתבנו שלא שינו את שמ"ם אף שידוע שלא עלה אתם רק ערב ר"ב שהוא ר"ב ניצוצות שהמתיקו, כי ערב הוא מלשון ערב ומתוק כמו (תהלים ק"ד, ל"ד) יערב עליו שיחי וכדומה, ופ"ו עדיין נשארו בלי תיקון, מכל מקום הגם שלא נתעלו אלו במעלה כמותן עלו, במדריגה למעלה ממה שהיו, ונקראו על שמ"ם כאילו העלו כולן. וזה אשר רמז לנו הכתוב כאן ויהי בשלח וגו' כי בשלח הוא מספר ש"ם לומר שעל ידי זה יצאו ממצרים במה שתיקנו בחינת השם בעבודה במצרים על ידי תיקון רפ"ח הניצוצות ולא שינו את שמ"ם, ומה שאמרו חז"ל בפירוש רמזה התורה ברמז כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כמאמר חז"ל (תענית ט'.) ורמז בעת שילוחן כי נעשה על ידן בחינת תיקון השם מספר בשלח ובזה יצאו והיו לשם לאות עולם.