הלכה על משלי 2:4

רבי יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות ב, יז), יש לאמר מה שייכות לעסק התורה עם חיבוב ממון חבירו דנקיט להו בהדי הדדי, ועוד מה נותן טעם בתיבת "שאינה" על מה שכתוב והתקן עצמך ללמוד תורה, ונראה לי בס"ד דמצינו שדימה הכתוב את התורה לממון דכתיב (משלי ב, ד): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וכו'" וכן אמר (משלי ג, יד): "טוב סחרה מסחר כסף", וכאלה רבות והענין הוא כמו שהעוסק בממון במשא ומתן מרבה ומוסיף הממון שלו, כן העוסק בתורה ונושא ונותן בדבריה ימצא חדושי תורה הרבה ויוסיף חכמה, ולכן גם בתורה שייך לשון סחורה, אך אפשר שיחשוב האדם כמו ממונו אם ירצה להניחו בתיבה ולא יעסוק בו אלא יושב ובטל דרשאי הוא בשלו ואין עליו דין וחשבון, כן הוא מסחר התורה אם לא ירצה לעסוק במשא ומתן של התורה רשאי דשלו היא ורשאי להניחה בקרן זוית ולא יעסוק בה כדי להרויח ממנה חידושים, והנה באמת החושב כן הוא דעת שוטים כי התורה היא תורת ה' ונתנה לאדם כדי לעסוק בה ולטרוח בעסק שלה כדי להוציא לאור תעלומיה וסתריה בארבעה חלקים של פרד"ס, והרי היא אצל האדם בתורת עסקא כאחד הנותן לחבירו אלף זהובים להסתחר בהם ויקח מן הריוח מחצית שכר דאינו רשאי לבטל כיסו של חבירו להניח הקרן בטל בתוך התיבה ולא יעסוק בו כלום, וכן הענין אצל התורה לכך אמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, רוצה לאמר הן אמת לקח טוב זו התורה נתתי לכם שמסרתיה לכם אך היא עודנה תורתי שלי היא וממוני היא, לכך אל תעזובו אין אתם רשאין לעזוב העסק שלה שתהיו בטלים ממנה דאינה ממון שלכם כדי שתאמרו רשאי אדם ביטול עסק ממונו, אלא חייבין אתם לעסוק בה ולהוציא ממנה רווחא ופירי כאשר תוכלון:

וכמו שהמקח הגשמי נגמר ונקנה במשיכה או בהגבהה או בכסף, כן ניצוצי הקדושה נקנים במשיכה, כשמושך הצדיק חלק הטוב מן הרשע שהוא חי מדבר, וכן בהגבהה, שמגביה ניצוצי הקדושה מן הצומח והדומם וחי, בלתי מדבר, ועל זה הברור שיך לשון הגבהה, וקונה בכסף, הם ניצוצות הקדושה מן נוגה דאצילות בריאה יצירה עשייה, שהם אינם נבררים על-ידי אכילה ושתייה, אלא רק על-ידי עסק התורה שנמשלה לכסף ככתוב (משלי ב, ד): "אם תבקשנה ככסף"; וגם על-ידי מחשבה וכוונת הלב שיהיה לו בעסק התורה ומעשה המצוות שלבו נכסף ומשתוקק ומתאווה להם וחומד אותם, וכמו שכתוב (תהילים פד, ג): "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ב.): האישה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה – כן ניצוצי הקדושה השייכים לנשמה, היא האישה אשר הוכיח ה' לאיש הישראלי, נקנית בשלוש דרכים: בכסף, זו מחשבה טהורה, מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי"; ובשטר, זה חלק הדיבור, כי השטר הוא עניין דברים והוא כלי של הדיבור – כך וכך זה קנה, ובכך וכך זה מכר; והביאה, רמז למעשה שהוא עניין מעשה בפועל. והקדים את הכסף והזכירו ראשונה, כי חלק המחשבה הוא העיקר, שהאדם ירוויח מצד המחשבה טובה אלף אלפים על הרווחה המגעת לו מצד הדיבור והמעשה, דאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מ.): מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה; ונמצא, בשעה אחד יוכל להרוויח כמה אלפים מצוות מצד המחשבה טובה, מה שאין כן בדיבור ומעשה.

וידעתי, שיחשב הקורא בנפשו: מה לי להפריש על גמ"ח ולהלות בפרוטרוט כדרך גמ"ח הנעשה בכל עיר? יותר טוב, שאלוה לפי כחי לבעלי בתים גבוהים סך גדול בבת אחת, שגם זו היא מצוה, כידוע, שגמילות חסד הוא לעניים ולעשירים. אבל באמת הוא טעות. אחד, שמצוה יותר להלות לעני מלהלות לעשיר, כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא ע"א.) על הפסוק (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את העני עמך": עני ועשיר - עני קודם. וכיון שזה האיש, לא השיג ידו, רק להפריש מאה רובלי כסף מממונו על גמילות חסדים, אם ילוה זה המאה רובלי כסף לעשירים, לא יהיה לו עוד מה להלות לעניים. ועוד, כבר אמר הכתוב (משלי ב' ד' ה'): "אם תבקשנה ככסף וגו'; אז תבין יראת ה'". וידוע הוא מענין המסחר, שפדיון שהוא לאחדים, כשתתקבץ למאה רובלי כסף, עולה הרוח הרבה יותר מפדיון מאה רובלי כסף בפעם אחד. ואף כאן בעניננו, כשיעשה גמילות חסד מאלו המעות, וילוה לכל אחד מעט מעט מזה כמנהג, יכול לקים באלו המעות כמה וכמה מאות מצות עשה דאוריתא בכל שנה. מה שאין כן, אם ילוה סך גדול לאחד, לא יתקבץ בהמשך הזמן רק איזה מצות.