הלכה על משלי 20:27

ולזה ברא הקדוש ברוך הוא ביום הששי את האדם. ובראו משני הקצוות: נתן בו את הנשמה שמאירה לאדם לדעת את הבורא יתברך כמלאך, כמו שנאמר: "כי נר ה' נשמת אדם". ויצר אותו בגוף שהוא חומר עב כבהמה, לאכול ולשתות ולישן. ולזה יתעוררו מלחמות גדולות בהאדם כל ימי חייו, שהנפש הבהמי מסיתו לתאוות עולם הזה כבהמה, והנשמה הטהורה נלחמת כנגדו ומראה לו שלא לכך נברא אלא לעבוד את הבורא כמלאך. ואף הדברים הגשמיים שמוכרח לעשות כאכילה ושתייה ושינה – תהיה הכוונה כדי שיוכל לעבוד את בוראו. ועל זה נאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד". ולאחר מות האדם מראין לו שכל מעשיו נכתבין בספר, וחותם יד האדם בו. ואם הלך בדרך התורה והמצוה – נוחל גן עדן שהוא תענוג בלתי גבול ובלתי המשך זמן. ועליהם נאמר: "ירויון מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם; כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור". ואם חס ושלום להיפך – יורש גיהנם, שכל יסורי עולם הזה כאין נגדו. ועליהם נאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר". ושבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן: "שאול", ו"אבדון", ו"באר שחת", ו"באר שאון", ו"טיט היון", ו"צלמות", ו"ארץ התחתית" (ערובין יט א). וכל המתפתה ביצרו נופל שם, ולכן נקרא גם "תפתה", כדכתיב: "כי ערוך מאתמול תפתה" (שם).

הַמַּדְלִיק צָרִיךְ לְהַדְלִיק מִבְּעוֹד יוֹם קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְנָשִׁים מְצֻוּוֹת עַל דָּבָר זֶה יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים לְפִי שֶׁהֵן מְצוּיוֹת בַּבָּתִּים וְהֵן הָעֲסוּקוֹת בִּמְלֶאכֶת הַבַּיִת. וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ הָאִישׁ לְהַזְהִירָן וְלִבְדֹּק אוֹתָן עַל כָּךְ וְלוֹמַר לָהֶן וּלְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁתֶּחְשַׁךְ הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סְפֵק חֲשֵׁכָה וְנִכְנַס הַשַּׁבָּת סָפֵק לֹא נִכְנַס אֵין מַדְלִיקִין:

ז. הרמב"ם ז"ל בהלכות ציצית (פ"ב ה"ב) מסמן את החלזון וזה לשונו הקדוש: והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ודמו שחור כדיו וכו' יעו"ש. הנה מה שכתב והוא דג שדומה עינו לעין התכלת, מקורו מש"ס דמנחות (מד.) חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג כמו שנתבאר לעיל (סימן א' ב'), אכן מה שכתב ודמו שחור כדיו לא מצאתי לזה מקור בש"ס, ומזה נראה כמו שבארנו בריש דברינו שהרמב"ם ז"ל אחר שעשה פירושו על המשנה טרח ויגע ומצא את החלזון על פי הסימנים הנזכרים מדברי חז"ל, וקיים מצות תכלת, והוסיף לסמנו בעוד סימנים שמצא בו שדמו שחור כדיו, שאולי ישכח יהיה בנקל להרוצה לחפש אחריו למצוא אותו ולא יתיאש ממנו, כי אם לא הודיע לנו הרמב"ם ז"ל את זאת והיינו מחפשין רק על פי הסימנים שבש"ס, אפילו היינו מוצאים ומשיגים אותו היינו מתיאשין ממנו, ונאמר כי ודאי אינו החלזון כיון שדמו שחור והרי אנו רוצין לצבוע צבע התכלת, ולכן הודיענו זאת שבאמת דמו שחור כדיו ורק על ידי הסממנים נוכל לצבוע בו צבע התכלת. ומצאתי לזה מקור נאמן שדם החלזון הוא שחור מתיקוני זוהר הקדוש (מ"ט:) נשמתא נר ה' נשמת אדם (משלי כ׳:כ״ז) אדם דאיהי אור נר בהיר ביה אורייתא דבכתב ונשמתא דאיהי נר נהיר בה מצוה, ובזמנא דלא נהירין בה אור ונר אתמר בנשמתא אל תראוני שאני שחרחורת (שיר השירים א׳:ו׳) ואתמר באדם אלביש שמים קדרות (ישעיהו נ׳:ג׳) ומאי נר נפשא רוחא נ' נפשא ר' רוחא, לקבל ג' קטרין אלין אינון תלת גווני אשא, אוכמא חוורא ותכלתא וכו' כבד אשא סומקא מרה אשא ירוקא טחול אשא אוכמא יותרת הכבד כללא דכלהו תכלת חשוך ותכלת דציצית מצוה וכו' גוון אוכם דאיהו טחול כד מתלבשת תמן נפשא בחובין איהי אמרת אל תראוני שאני שחרחרת וכו' יעו"ש. וכן מתבאר עוד (שם נב:) ובאלין תלת גוונין נהרא שרגא דאיהו נר ה' נשמת אדם כו' גוון אוכמא איהי קדרותא דלהון, ועלה אתמר אלביש שמים קדרות ובהון מתלבשין וכו' תכלת לבושא דאת י' דאיהו תכלית דכלא יעו"ש. מבואר דהתכלת היא באה בלבוש שחרות, וע"י הסממנים נעשית מראית התכלת דומה לכרסיא יקירא: