Quotation_auto על משלי 20:27

ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. לרמוז שאע"פ שיתן פרעה להם רשות בלילה. לא יצאו אלא בבקר ברשות עצמם ולא ברשות פרעה. וכן שלא יצאו כדמות עבדים בורחים בלילה. אלא ביד רמה ביום. וכן רמז להם שלא יצאו עד בקר. שהוא בזכות אברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר. וכן הבוקר אור הוא בקר של אברהם. וכן וראה את הדם על המשקוף. הוא דם הברית של אברהם. ובזכות זה ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. הוא מדת דינו שנמשכה ממנו מלמעלה להכות כל בכור. ולכן ושמרתם את הדבר הזה. היא עבודת הפסח שמורה חמלה עליכם. וזביחה והריגה בשונאיכם. וזהו זבח פסח הוא לה' אשר פסח בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. וילכו ויעשו בני ישראל למטה. בענין שיהיה עזר להביא המכה על מצרים. ולכן סמך מיד וה' הכה כל בכור. סתם למעלה ולמטה. ממכון שבתו רמז ונעשה רצונו. ולכן לא אמר בכאן ויעבור ה' במצרים. אלא ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. בלי סבת חולי בלי הכנה. ומה שאמר וה' הוא ובית דינו. כן האמת שהוא הסכים עם מדת דינו. ולא עשה דבר עד שכולם הסכימו בדבר. כאומרו משפטי ה' אמת. ולמה הם אמת לפי שצדקו יחדיו. שני הכתות שמגישים עצמותיהם זה אומר פלוני חייב וזהו אומר זכאי. ואינו יוצא הדין עד שכולם יסכימו בדבר אחד. וכן היה בכאן שכולם הסכימו מכח הדין שההורג יהרג. הם הכו בכורי ישראל. כן ראוי להכות בכוריהם. ואם תבין פי' בחצות הלילה שהיא מדת הדין שנקראת חצי לילה של דוד שהוא אדמוני. והוא שם אדני שנקראת כה אמר ה'. וזהו והנה לא שמעת עד כה. תבין שלא היה שם מלאך ולא שרף ולא שליח. אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שהיא נקראת כבוד אלהים. וכשמגיע זמן וממשלת חצי הלילה וה' הכה כל בכור. בכחו הגדול ובזרועו הנטויה של חצי הלילה. ולכן אמר דוד חצות לילה אקום להודות לך. בענין שלא תהיה פוגעת בי מדת דינו. וזהו על משפטי צדקך. וכאן אמר בכור השבי תחת בכור השפחה. כי שניהם היו בכלל כחות של מעלה שנכרתו ונחלשו. וזהו תחת עבד כי ימלוך ושפחה וכו'. ולכן היתה מכתם בלילה לפי שממשלתם בלילה. להראות כי נשתה גבורתם ובתקפם נשברו. ולכן אור לי"ד בודקין את החמץ. הוא שטן הוא יצה"ר מעול וחומץ. בענין שלא ימשול בו. וזהו לאור הנר. כי בנר מצוה ותורה אור צריך לחפש אחריו. ולהוציאו מן החורין ומן הסדקים. כמאמרם ז"ל רגזו ואל תחטאו. ובמה תרגזו ליצר הרע בד"ת. וזהו אמרו בלבבכם. וזהו נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. מקום מטונף שיש בו יצר הרע. כאומרו כי מבית הסורים יצא למלוך. כי תרגום ויבאש הוא וסרי. וזהו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משננער מבטן אמו. וכל ממשלתו בלילה כדכתיב ועין נואף שמרה נשף. ולכן צריך לבדוק בלילה לאור הנר. ולהורות שכל זה היה בלילה. אמר ויקם פרעה לילה. שקם ירא וחרד מפחד לילה. ולא הועילו לו שש מאות רכב. שהיו סביב מטתו במקום ששים גבורים. ויאמר קומו צאו מתוך עמי. כי כבר הגיע העת. והם לא רצו לצאת. אע"פ שחזקה יד מצרים עליהם למהר לשלחם מן הארץ. עד אור הבקר. כמאמר השם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. וכל זה לפי שאין גאולה בלילה אלא ביום. ולכן וישא העם את בצקו טרם יחמץ כמאמר השם. וזה להורות על מעלת ישראל שאע"פ שהיו בחפזה ובבהלה. לא שכחו המצות וחבבו אותם. ועל כתפם יסבלוה וישאוה. וזהו משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. וכן עשו בדבר משה וישאילום וינצלו את מצרים. וכל זה לפי שהשם נתן כבר את חן העם בעיני מצרים. כדכתיב ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. וסמך זה לפסוק וישא העם את בצקו להורות. כי לפי שהם חבבו המצוה ונשאו בצקם על כתפיהם צרורות בשמלותם. בזכות זה נתנם השם יתברך לחן ולחסד בעיניהם וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. כנגד צרורות בשמלותם מדה כנגד מדה. ומלבד זכות המצוה. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום פעם אחרת. עד שנשארו ריקנין מפה ומפה. וזהו וינצלו את מצרים:

אמר רבי חנין מאי קראה קטנתי מכל החסדים ר' זירא ביומא דשותא לא נפיק ביני דיקלי. אמר רב יצחק בר רב יהודה לעולם יבקש אדם רחמים שלא יהא חולה שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר שנאמר כי יפול הנופל ממנו ממנו להביא ראיה. למה נמסרו לאשה היא כבתה נרו של עולם דכתיב נר ה' נשמת אדם לפיכך תשמור מצות נר. היא טמאה חלתו של עולם זה אדם הראשון דכתיב ואד יעלה מן הארץ וסמיך ליה וייצר ה' אלקים את האדם כאשה שמקשקשת עיסתה במים ואחר כך נוטלת חלה לפיכך תשמור מצות חלה. היא שפכה דמו של אדם הראשון דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך תשמור נדתה שיתכפר לה. אמר ר' יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. הא מהתם נפקא מהכא נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך לא נצרכה סמוך לוסתה ואף על גב דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה הני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא:

דבר אחר לאחד שהיה מהלך וראה אחד ודבקו עד היכן עד שהשליטו נאמר כאן חן ונאמר להלן ותהי אסתר נושאת חן. לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד ודבקו עד היכן עד שנתן לו בתו נאמר כאן חן ונאמר להלן ושפכתי על בית דוד וגו' רוח חן ותחנונים עד שיודע להבחין איזו חיה נזונית בשתי שעות ביום ואיזו חיה נזונית בג' שעות ביום. מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים ונח מצא חן בעיני ה' באיזה זכות בזכות תולדותיו אלה תולדות נח. אנוש בן שת בימיו התחילו הבריות להכעיס ליוצרן בעבודה זרה והוא היה הדור השלישי והכעיסו בג' עבירות שנאמר אבי ישב אהל ומקנה ומקנה בסתר. חזרו להכעיס בגלוי ומשמיעים את קולם שנאמר אבי כל תופש כנור ועוגב. חזרו להיות עושין צלמים וקוראין אותן בשם בוראן שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה'. חזרו מתבלין בכל כעס שנאמר תובל קין ואחות תובל קין שחזרו להתבל בזנות כענין שנאמר תבל עשו. ונגזר עליהן ג' גזירות כנגד הכעס שהכעיסו אחת שנקרע אוקינוס והציף שליש היבשה ואחת שהיה כל העולם כלו מישור וערבה ונעשה הרים וטרשיים וגימיות ועתיד לעתיד לבוא לחזור למישור שנאמר יסוב כל הארץ כערבה כמו שהיה ואחת שנתמעטה קומתן כמה שנאמר והגבוהים ישפלו. והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהרבה היה הקב"ה מצטער על דורו של מבול שלא יאבדו לפיכך התרה בהן ק"כ שנה והיו מכעיסין יותר מדאי. דרש רבי שמעון בן לקיש שבעה חנוכות הן הראשון בראשית ברא ויאמר אלהים יהי אור הרי נר אחד. (נה) וביום השני ויהי ערב ויהי בקר משל לארכיטקטי שהיה מבקש לקבוע תלמיוס ונטל נר והאירה כך האירה התורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. ביום ג' נבראו האילנות ושמן זית מאיר שנאמר ויקחו אליך שמן זית וגו'. ביום ד' נבראו המאורות וכסאו של דוד שנאמר וכסאו כשמש נגדי וכתיב אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי. ביום חמישי נבראו ברקים שנאמר קול רעמך בגלגל (נו) האירו ברקים. ביום ו' נבראו אדם וחוה שנאמר נר ה' נשמת אדם. ביום ז' אי אתה מוצא נר אמר רבי שמעון בן לקיש משל למלך שהיה מארס את בתו והיה עומד בתוך החופה צריך אתה לשאול אם היה כלו אור ומנין אתה אומר שכל שבעת הימים היה אור שנאמר והיה אור הלבנה וגו'. פעם אחת היה רבי אבהו מהלך בדרך ונתלוו לו גוים אמרו לו כתוב בתורה ויצו ה' אלהים על האדם אדם נצטוה שלא יחטא אבל האשה לא נצטותה אמר להם מה אמר הכתוב על האדם לאמר מהו לאמר לאבריו וחוה נבראת מצלעותיו. ויכל אלהים ביום השביעי אין את מוצא בשבת לילה בכל יום ויום כתיב ויהי ערב וערב שם לילה למה שכלה אור: