Musar על משלי 20:27

גם איסור החמץ בפסח מן הטעם הזה הוא כדי לצרף נפש המשכלת ולקבוע בלב אמונת השם ית' בזכרון הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים וכי נאסר לנו החמץ לזכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגאלו, וכפשט הכתוב (שמות י״ב:ל״ט) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו', ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצה"ר והאדם חייב להגביר יצ"ט על יצה"ר וזאת כונת התורה בתעניות ובתפלות ובצדקות וזהו עיקר הפירוש בפסוק (משלי י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו כלומר נפש הבהמית שלו כי הצדיק משבר ומכניע אותה מלשון (שופטים ח׳:ח׳) ויודע בהם אנשי סכות וכן (תהילים קל״ח:ו׳) וגבוה ממרחק יידע. והנה לשון חמץ מלשון (שם עג) כי יתחמץ לבבי, כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל החמיץ כענין שאמרו בכורש כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ וכן היין הנפסד נקרא חומץ, וכן אמרו בפירוש גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כלומר יצה"ר הרי שהמשילו יצה"ר לשאור, ואמרו במדרש כי הוא ידע יצרנו אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר הוא שכתוב (ויקרא ב׳:י״א-י״ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון והחמץ לא לרצון. ומה שהיה חמץ בקרבן תודה לא היה ראוי להקריבו קרבן כי אם להניף אותו תנופה, וע"ז אמרה תורה לא יראה ולא ימצא לא יראה במעשה ולא ימצא במחשבה אלא שיבטלנו בלב ולפי שהמצות שלשה חלקים מצות הפה והלב והמעשה כמ"ש (דברים ל׳:י״ד) בפיך ובלבבך לעשותו, באה התורה לבטלו בלב כנגד המצות התלויות בלב, ובאה הקבלה לבערו מן הבית או לשרפו כנגד מצות המעשה, ולומר כל חמירא כנגד מצות הפה כדי שיתקיימו שלשה חלקי המצות באיסור החמץ והא למדת שאיסור החמץ כולל כל המצות וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצה"ר מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה כך אנו חייבים לבטל יצה"ר מהלב ושלא ימשול בנו וזש"ה תשביתו. ודרז"ל דהיינו ביטול בלב דכתיב (בראשית ח׳:כ״א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים כך אנו חייבים לחפוש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבו' ומהרהורים רעים, וכשם שבדיקת החמץ אינה לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר כך בדיקת יצה"ר אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר הוא שכתוב (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם וגו' ומה שהיה זמן איסורו ז' ימים לרמוז על האלף הז' שאין בו יצה"ר ואם היה האיסור ו' או ח' לא היתה הכונה מתבארת כל כך. וכשם שהותר לנו החמץ אחר הז' כן עתיד שיתחדש עולם אחר השביעי וישוב יצה"ר בעולם וזה ילך עד היובל הגדול שיעקרו לגמרי, וע"כ תמצא ביום נ' לעומר שהוא כנגד נ' של יובל שכתיב שם (ויקרא כ״ג:י״ז) חמץ תאפינה כי בו יתבטל יצה"ר לגמרי. ואמר (משלי ל׳:ה׳) מגן הוא לחוסים בו שהיא מגינה על הצרות והיא מגינה על החליים כי עם התורה א"צ לרופאים וזה דבר ברור מהבטחת הכתוב (שמות כ״ג:כ״ה) וברך את לחמך ואת מימיך וגו'. ואמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, הזהיר על המצות שלא יתחכם אדם להם ושלא יוסיף עליהם כגון ד' מינין שבלולב או ד' פרשיות שבתפילין שלא יעשה מהן ה' כי כל המוסיף עובר על התורה שנא' (דברים יג) לא תוסיף עליו וגו' כי התורה תמימה שנא' (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה וגו' וכל מה שהוא תמים א"צ תוספת ומגרעת, וכל דברי התורה הם מזוקקין בלי סיג הוא שאמר דוד ע"ה (שם יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים:

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח, ב). כתיב (משלי כ, כז) נר אלהים נשמת אדם, צריך לראות תמיד שתהא מאירה נשמתו מתורה וממצות. וגוף האדם הוא כצורת מנורה, כי במנורה היו ג' בליטות של קנים יוצאות ושל מעלה קטנה משל תחתיה. כן האדם בליטת הרגלים ובליטת הידים ובליטת האזנים והגוף שבו הלב הוא גוף המנורה. וגבהו של מנורה ח"י טפחים, דהיינו ג' אמות כשיעור אדם בינוני כמו שכתבו התוספות במסכת שבת פרק המצניע (צב, א, ד"ה אישתכח):

גדולה תורה שמאירה ללומדיה בעולם הזה ובעולם הבא, והב"ה שומר את נפשם בזכותה. כדגרסי' בויקרא רבה כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת. אמ' בר קפרא, הנפש והתורה נמשלו לנר. הנפש, דכתי' (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, התורה, דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. אמ' הב"ה, נרי בידך ונרך בידי, נרך בידי זו הנשמה, נרי בידך זאת התורה, אם שמרת את שלי אני אשמור את שלך, ואם כבית את נרי אני אכבה את נרך. מנין, דכתי' (דברים ד, ט) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו', הוי [כי] אם שמור תשמרון. א"ר שמעון, משל לשני בני אדם, אחד היה לו כרם בגליל ואחד היה לו כרם ביהודה. אמ' אותו שבגליל לאותו שביהודה, שמור את שלי ואני אשמור את שלך. כך אמר הב"ה לאדם, הנה תורתי בידך ונפשך בידי, אם שמרת את שלי אני אשמור את שלך ואם אבדת את שלי אני מאביד את שלך. הוי כי אם שמור תשמרון. ר' אלעזר ור' יוחנן דאמרי תרווייהו תורה ניתנה לארבעים יום, שנא' (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, ונשמה נוצרה לארבעים יום, כל מי שמשמר תורתי נשמתו משתמרת, וכל מי שאינו משמר את תורתי אין נשמתו משתמרת. תני ר' חייא, הלמד לעשות ו[לא] הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא לו. אמ' ר' יוחנן, הלמד שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שלייתו ולא יצא לעולם.