הלכה על משלי 23:31

ועל כן האיש הירא ראוי לו שתהיה מחשבתו מתקשרת עם העליונים, ושתהיה אכילתו לקיום גופו בלבד ולא להמשך אחר התענוגים, כי ההמשך אחר התענוגים סבת אבדן הגוף והנפש וסבת שישכח את העיקר, כי מתוך האכילה והשתיה יגבה לבו ויבא לידי מכשולות וחטאים גדולים ולעשות מעשים אשר לא נעשו. והנה אחי יוסף לא מכרוהו אלא מתוך אכילה ושתיה שנאמר (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם. ומטעם זה אמרה תורה שלא לאכול ביוה"כ שהוא יום הדין לנפשות כי תהיה אכילתו סבה להחטיא את נפשו. ואפי' בדיני הוראה וממונות אמרו אכל ושתה אל יורה. ולמה זה ממה שכתוב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וסמיך ליה להורות את בני ישראל כשתצטרכו להורות הזהרו מן היין לפי שהיין מבלבל את השכל ואינו מבדיל בין הקודש ובין החול וע"כ כתוב ולהבדיל. כל זה ראיה כי האכילה והשתיה סבה להעביר את האדם מקו התורה והעבודה להשליך כל חקי השם ית' אחרי גוו, כל זה גרם לו כשאכל ושבע ולכך צותה תורה (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת, כלו' אחר שתאכל ותשבע ואתה קרוב לפרוק עול, וברכת את ה' אלהיך באותה שעה תצטרך לברך שתקבל עליך עול מלכותו ותברך לשמו, וזהו לפי דעתו ביאור הכתוב (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו, יאמר גם בעת האכילה שאתה קרוב שתשכחנו ותפריד שכלך מדעתו באותה שעה דעהו והדבק בו, ואם אתה עושה כן והוא יישר את ארחותיך יישר דרכיך בארחות חיים הוא הצלחת הנפש לעוה"ב, ואם כן אין ראוי לו לאדם שיאכל אלא לקיום הגוף בלבד. ואסור לו להמשך אחר שום תענוג אלא אם כן עשה להבריא את גופו ולפקוח עיני שכלו בלבד, כדי שיהיה גופו בריא וחזק נמשך לרצונו ולרצון בוראו, כי איבריו מזוגים בעלי כח שיעור שיוכל לסבול עול תורה ומצותיה, כענין שכתוב בענין שבטו של יששכר (בראשית מ״ט:ט״ו) ויט שכמו לסבול, הוא הלשון של מתן תורה (תהילים י״ח:י׳) ויט שמים וירד, ומי שזאת כונתו מלאך ה' צבאות הוא, ומי שאינו מכוין את התכלית הזה נמשל כבהמות נדמו, וראה גם ראה יוסף הצדיק שהוחזק במדת היראה ממה שכתוב (בראשית מ״ב:י״ח) את האלהים אני ירא. ועוד אמר (שם ל) התחת אלהים אנכי רמז על ענין הזה שאמר (שם) ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. בא להורות וללמד דעת את האדם שאין ראוי להם לאכול אלא לשבר רעבונם בלבד לא למלא כרסם ולהמשך אחר הטעם הנבזה והנמאס כי חרפה היא לנו והבל גמור ודבר שאין שום עיקר בו. ולא תאמר כי זה היה בזמן הרעב, כי כיון שהיה יוסף נגיד ומצוה לאומים ואוצרות המלך תחת רשותו היה בידו לספק לחם ומזון לאביו ולאחיו כמו בשאר שני השבע, אלא הודיענו בזה דרך התורה ויראת השם יתברך שאין ראוי לו לאדם שיאכל וישבע וימלא כרסו אלא לשובע נפשו:

ותדע באמת כי האדם על שלחנו יבחן מי הוא ושם יתגלו ויתפרסמו מדותיו. וכן אמרו רז"ל (עירובין סה) בג' דברים האדם ניכר בכיסו ובכוסו ובכעסו, כי ההמשך אחר היין ויתר התענוגים הלא הוא נפת צופים נמשך אחר סם המות ובהיותו אוחז הדרך הזה ימות מיתה עולמית, והרוצה לחיות יש לו להתרחק מן הדרך הזה ואכל וחי לעולם. וכן אמרו רז"ל במס' גיטין (דף ע) סעודת הנאתך משוך ידך ממנה, ודומה לזה אמרו קדושים היו פרושים תהיו קדש עצמך בראוי לך. ואמר קהלת (קהלת ב׳:א׳) אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל ורעות רוח, ואמר אחריו תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. ובמס' סנהדרין י"ג ווי"ן נאמרו על היין והם נזכרים בפ' נח, וכתיב (בראשית ד) ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, ביאורו משעה שהתחיל לנטוע כרם עשה קדושתו חול זהו לשון ויחל שהוא כולל לשון תחלה ולשון חילול, והנה בסבת היין נתקלל שליש העולם. ודרשו עוד (משלי כ״ג:ל״א) אל תרא יין כי יתאדם יתאוה לדם. וכן בת שבע הזהירה לשלמה שלא ימשוך ביין את בשרו הוא שאמרה לו אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר. וכן אמר (קהלת ב׳:ג׳) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. ואמר עוד (שם) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני והזכיר אחריו גם זה הבל. ודבר ידוע מי שגברה יראת השם בלבו ופחדו לנגד עיניו ימאס ויבדיל תענוגי העולם ויבזה אותם עד תכלית כי ידע ויכיר אחריתם ואחרית הפחותים הריקים אשר מלאו כרסם מעדניהם ושבו כליהם ריקם ריקנים הם בלי השכל ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ועז"א שלמה (משלי כ״ג:א׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. אמר אם רוח המושל תעלה עליך ותצא לאכול מפת בג המלך וביין משתיו בבית המלך שהוא מושל הארץ בין תבין והסתכל באותם שהיו לפניך שבחרו הדרך הזה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, הלא רובם סוף מעלתם וגדולתם השפלה והכנעה ספו תמו מן בלהות מה כתיב אחריו ושמת סכין בלועך, ואמרו ז"ל (אבות פ"ו) ואל תתאוה לשלחנם של גדולים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם, לפיכך אין ראוי לאדם לבקש היתרונות ולרדוף אחריהם ואם עשה כן יהיו כל ימיו מכאובים ולא ישבע לעולם לפי שהיתרונות אין להם תכלית, ומי שרודף אחר הדברים שאין להם תכלית הלא נגוע ומוכה בסנורי הסכלות ובכל אמת יתגלע. א"צ לומר שאין לו חלק בתורה. שאם היה עשיר והיה רגיל לאכול ולשתות בכלי כסף קרוב הוא שימעט זה בעיניו ולא יספיק לו עד שיהיה לו כלי נפך ספיר ויהלום. ואם השיג מהם כלי אחד ירצה מהם ב' או ג' וזה הולך ללא תכלית, וע"כ יתחייב האדם בטוב מדותיו שלא יהמה לבו אחר היתרונות ושיסתפק במועט.

מוזג כוס ראשון מיין אדום אם יש לו. כר' יהודה דא' צריך שיהא בו טעם ומראה דאמר קרא אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג). וכן פסק הרב ר' (יוסי) [יוסף] טוב עלם בסדרו. יין כי יתאדם למצוה הוא מוקדם. וצריך שיהא בו רביעית הלוג מן היין ^(א)גליון כת"י: וארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן רביעית יין בכל אחד ואחד. הוא רביעית הלוג. הוא ביצה ומחצה. שהלוג ששה ביצים. שלא מצינו בכל מקום משקים חשובים בפחות מרביעית דם המת ברביעית. הלכה למשה מסיני. במסכ' נזיר. דם נבילה ברביעית. בשקלים ומעילה. ובפ' המנחות והנסכים. הואיל ויכול [לקרוש] (לקדוש) ולעמוד על כזית. ועשר רביעיות הן. הן אדומות הן לבנות. בפ"ג מינין. ומכלל ששנינו כל המשקין. מצטרפין לפסול את הגוייה ברביעית. אנו למידין שאין שתייה בפחות מרביעית. וזה שאמ' רב גידל דמן (נדש) [נרש]. המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא. ואם לאו לא יצא. שמלא לוגמיו רביעית תוכן אחד להם. ואל תשיביני זו ששנינו אצל יום הכיפורים. והכוסות הללו הואיל (הואיל) ומיוחדין איש למצוה הדעת מכרעת. שאם טעם מהם אדם פגמו משום הקריבהו נא לפחתך. בקידוש והבדלה. ונוהגין העם שמוסיפין על הכוס יין אחר שלא נפגם. אבל ראיתי את רבינו שמזקיק למזוג כוס שני. ורואה אני לפי עניות דעתי את מנהג העם יפה הואיל והרבה עליו יין שאינו פגום ואיסור זה אינו אלא משום הקריבהו נא לפחתך כדיי הם חכמי' החולקין על ר' יהודה מין במינו לומר שבטל באיסור כזה. ואפילו לר' יהודה מכיון שעירה שיעור כוס דיי בכך. וסלק את הפגום כמי שאינו. והרי יש כאן שיעור כוס. כיוצא בו אמרו חכמי' כל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו. ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו: שלנו דהיינו ביצה ומחצה. והיינו ידי מזיגת כוס יפה מיין שלהם. פי' כוס של ברכה. וכן לכל אחד ואחד מן המסובין יתן כוס שיהא בו כדי יציאת חובת שתיית ברכה. דתנו רבנן. הכל חייבין (בארבעת) [בארבע] כוסות אחד האנשים ואחד הנשים. ומברך בורא פרי הגפן. ואשר בחר. ושהחיינו. וישתה מלא לוגמיו. דתני רב הונא וכן תני רב גידל. המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. הילכך צריך לכל אחד לשתות מלא לוגמיו לכתחילה. ולגימה לאו היינו רביעית. מדתניא גבי יום הכיפורים. (במה) [כמה] ישתה ויהא חייב. ב"ש אומר כדי רביעית. וב"ה אומ' מלא לוגמיו. מדפליגי ב"ש וב"ה. ש"מ דלאו חד שיעורא הוא. ושיעור לגימה לגדול לפי גודלו ולקטן לפי קוטנו. דפעמים כביצה ופעמים פחות ופעמים יותר. לפי שיעור לגימתו של כל אדם. דהא תריץ הכי התם כי אתשיל בעוג מלך הבשן אתשיל דהוו להו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. (דכי) [דאי] בכל אדם פליגי א"כ ב"ש מקילי. וב"ה מחמירי. והוה ליה למיתנייה הך מתנית' גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה בבחירת'. דיקא נמי דקת' כמה ישתה וכו'. ב"ה אומ' מלא לוגמיו. דמשמע לוגמיו של אותו השותה. ולא קתנ' לוגמא סתם. ש"מ דהכי הוא: וכן פי' בהלכות גדולות. אלמא מלא לוגמיו. דקאמרי' כל חד וחד בדנפשיה. וכן הלכה: ונר' דכי היכי דאמר רב יהודה אמר רב גבי חיוב יום הכיפורים לא מלא לוגמיו ממש אלא כדי שמסלקו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. והכי נמי מסתברא מדקאמר רבא השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא. ואמר רב נחמן בר יצחק והוא דאשתי רובא דכסא. ואי דווקא מלא לוגמיו וסתם לגימה כביצה א"כ קשיא הילכת' אהילכת' דהא רב גידל בר מנשי ואם לאו לא יצא אפילו דיעבד. והכא אמר רב נחמן רובא דכסא. אפילו פחות מבביצה דבדיעבד שפיר דמי. אלא כמלא לוגמיו קאמר דהיינו פחות מכביצה. והוא רוב של ביצה ומחצה. דהא ליכא למימר מלא ממש ורובא דכסא היינו ביצה שבית הבליעה מחזקת. ולא פליגי. הא לא מצית למימר דכי היכי דגבי חיוב מלא כמלא. הכי נמי דבי מצוה מלא כמלא. דבהכי חשיבא שתייה ולא אצטריך מלא ממש. ולא היא. התם ביום הכיפורים טעמ' משום יתובי דעתא. וקים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה דאיניש. אמטו להכי מוקמי' ליה לאותו מלא כמלא. ולפיכך לא שוו שיעורייהו. דכל כמה שהוא גדול לגימתו גדולה. אבל הכי גבי מצוה שתייה בעינן. ובבציר ממלא לוגמיו לא חשיב שתייה. והיינו כביצה. וא"כ בין גדול בין קטן שוין בשיעור זה. ורובא דכסא דרב נחמן ולוגמא דגידל חד שיעורא הוא. דלא צימצם רב נחמן למילתיה למינקט רובא פחות מלוגמא. אלא לא פליג אדגידל: אחרי כן דקדקתי בסדר יומא. ועל כורחך אצטרך לאוקומי מלא לוגמיו דשתיית ברכה בכמלא כלגבי יום הכיפורים דמלא לוגמא יתר מרביעית ובכולי כסא לית ביה יתר מרביעית דא"כ מאי ואם לאו לא יצא. דקאמ' גידול. תדע מדמתקיף רב אושעיא א"כ הוה ליה מקולי ב"ש כו'. והכי פי' בשלמא אי מוקמי' למתני' כדשמעי' לה דמלא לוגמיו ממש א"כ האי פלוגת' דב"ש וב"ה ניחא. וב"ש אזלי לחומרא וב"ה לקולא. דב"ש מחייבין ליה מכדי רביעית וב"ה פטרי ליה עד דשתי מלא לוגמ' דהוה ליה יתר מרביעית והוה ליה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. וא"כ אתיא שפיר הך ברייתא. אלא אי מוקמת לה למתני' כבמלא דהיינו פחות מרביעית א"כ ביש מקילין. וב"ה מחמירין. אלמא מלא לוגמא יתר מרביעית הוי. ואם מלא לוגמא דגידול דווקא מלא והיינו רביעית. ממה מלא שתי לוגמיו הא בכוס אין בו יתר מרביעית אלא ודאי צריך לפרש כמו ביום הכיפורים. כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו ופי' כשמסלק ללועו מעט משקה ונופחה על כרחו נופח בשנייה עמה ואז נראה כמו שיהו השתים מליאות. והיינו פחות מכביצה הרבה. הילכך צריך לפרש גבי יציאת חובה כלגבי יום הכיפורים: וכן נמי כל המסובין חייבין לשתות שיעור דבבציר מהכי לא נפקי מידי חובותייהו אפילו נשים חוץ מן התינוקות דתניא ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית אחד האנשים ואחד הנשים. דלא דווקא נקט גדול מקדש. דכל השומעין מאחר שעונין מקדשין חשיב להו. דיוצאין מידי קידוש. שזה מקדש בשביל כולן ושומע כעונה. הילכך שתי כולן מלא לוגמ'. ולא סגי דלא שתי המברך והמסובין כולן. דהאמרי' המברך צריך שיטעום. ועוד השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא. אמר רב נחמן והא דאשתי רובא דכסא. וצריך לערות מכוס של ברכה לתוך כוס של חבירו ומכוס לכוס אחר עד שיהו כולן שותין מיין של ברכה. דכולן צריכין לשתות מיין הברכה ממש. מטול ברוך. ואם משבירך השומע ושתה כוסו ולא המתין עד שעירה לתוכו יצא בדיעבד. מדההוא דאגיד בקידושא רבא וחזייה לההוא סבא דקא גחין ושתי. ויש מפרשין דווקא סבא ואפילו לכתחילה. דלא חייש תו לברכת פרי בטן. אבל בר אולודי צריך למישתי מברכה ממש. וכן מוכח בעובדא דילתא. ואף המברך נמי אם נאנס ולא שתה הוא יצא ידי קידוש. מההיא דפרכינן ולותביה לינוקא. ופרקי' דילמא אתי למיסרך. ואיכא למידק הא לאו הכי דסירכא מילתא היא ליתבינן. ויפטר המברך מטעימה היכא דלא איפשר. והא ליכא למימר ולמידק טעמי דיומ' דתעניתא משום הכי לא יהבינן ליה דאתי למיסרך. הא ביומא אחרינא דלאו תעניתא דלא חיישי' לסירכא יהבינן ליה ואף לכתחילה. וא"כ מפרשינן המברך צריך שיטעום מי שהוא. הלא צריך מצי למימר דהא משום דתענית' הוא דלא מצי המברך למישתי לא סגי דלא שתי איהו. וא"כ שיטעום אמברך קאי. והכי נמי אמרינן בשלשה [שאכלו] אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום הבוצע: והכי נמי אם יברך המברך על כוס גדול שדי מאותו יין של ברכה לכל המסובין שתיית יציאת חובה דיין בכך. אבל לפי שנהגו שנוטל כל אהד כוסו כשמגיע לפיכך. כלפי הא דאמרי' אין אומרי' שירה אלא על היין לומר הלל על הכוס נהגו כן גם לכל הארבעה ליתן לכל אהד כוסו שיעור יין כדי יציאתו. וכל זה להרבות שמחה גם לתינוקות שלא ישנו: וישתו בהיסיבה. אחד האנשים ואחד נשים חשובות. ואפילו בן בפני אביו מיסב. אבל תלמיד בפני רבו שלימדו תורה לא יסב. דאמר אביי כי הוינן בי מר הוה זגינן (אבורכי) [אבירכי] דהדדי. כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכיתו. מורא רבך כמורא שמים: ומצאתי בתשובות הגאונים שצריך לברך אחריהן לכל ארבעתן. משום דאמרי' כל חד וחד מצוה באנפי נפשה הוא. וכן נראה מהשלשה כוסות. חוץ מכוס שני. דאי לא בריך אשאר כסי אחריהן היכי מצי בריך לפניהן הא מכסא קמא קבע נפשיה להכי. וכולהו שאר כסי סמיכי אקמא. דהתנן בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון וא' עלה רבה בר מרי. א"ר יהושע בן לוי לא שנו אלא בשבתות וימים טובים ובשעת הקזת דם וביציאת מבית המרחץ. הואיל ואדם קובע סעודתו על היין. אבל בשאר ימות השנה דלאו על חמרא [קבע] מברך וחוזר ומברך והכי נמי כשאר ימות השנה דמי. דלא אתו הני כסי משום קביעות שתייה אלא משום מצוה וכל חד וחד תחילת שתייה חשיב ליה. הילכך בריך אכל חד וחד לפניו ולאחריו. ואפילו לר' יהודה דאית ליה עקירות בערבי פסחים דא' דהיכא דלא הניחו שם מקצת (מהו) [מהן] לא יברך כל שכן הכא דמסובים ובאו ולא עקרו משם דלא יברך. אפילו הכי מודי דיברך אהני כוסות דהתם קבעו אשתייה. כדתניא חבירים שהיו מסובים לשתות יין וכו'. אבל הכא לא משום קביעות דשתייה אלא מצוה וחובה הן עליו. ומדא' רב יהודה בד"א שהניחו שם מקצת חבירים אבל [לא] הניחו שם מקצת חבירים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. ש"מ כללו של דבר כל היכא דבריך לכתחילה להאי בריך להאי דמקמיה לאחריו. הילכך פסקו הגאונים שצריך לברך לאחריהם דהא איכא בינייהו הפסקה. וכל חד אתא למצותו ויש להן ברכה לכתחילה. אבל בכוס שני תימ' היאך יברך לאחריו הא קובע עליו סעודתו. ושוב אינו מברך על אותו יין הבא בתוך סעודתו דהא סמיך אכוס דקודם סעודתו. ומנא תימרא. דאיבעיא להו בכיצד מברכין. בא להם יין בתוך המזון. ובירך עליו וקודם המזון לא בא (מהם) [מהו] שיפטור היין לאחר המזון. והשתא משמע דמשום שלא בא יין קודם (הזמן) [המזון] בירך על זה דבתוך המזון. ומשום הכי קמיבעיא להו. הא לאו הכי אלא בא לו יין קודם המזון לא יברך על אותו הבא לו בתוך המזון (וקא) [והא] לא איבעיא ליה דהא מתני' היא. בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. וכל שכן דפטר את היין שבתוך המזון. ואפילו לר' יהושע בן לוי דמוקי לה בשבתות וימים טובים משום דזה וזה לשתות. אבל אותו דלשתות מודי דפטר אותו דלשרות. ועוד מדאיתמר בערבי פסחים אותן בני אדם שקידשו בבית הכנסת. רב אמר ידי קידוש יצאו (ידין) [ידי] יין לא יצאו. דכשבא לשתות על שולחנו בתוך סעודתו צריך לחזור ולברך ברכת היין. ומשמ' הא קידש על שולחנו במקום סעודתו יצא אף ידי יין דפטר היין דקידוש זה אותו היין שבתוך הסעודה. והדין נותן כדמוכח בכיצד מברכין. באותה בעיא. אם תימצי לומר מתני' דקא' בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון התם דין הוא משום דזה לשתות וזה לשתות. אבל הכא כיון דזה לשרות וזה לשתות לא דאותו דלשרות לא חשיב לא פטר ההוא דלשתות דחשיב. אבל ההוא דקידוש דלשתות פשיט' ליה דפטר ההוא שבתוך המזון דלשרות דיין דחשיב פטר יין דלא חשיב. ועוד הא מעשים בכל יום דאין אנו מברכין על אותו יין דעל השלחן דקודם סעודה לאחריו ולא על אותו דבתוך הסעודה לפניו. והכי נמי פי' רבינו שמואל בערבי פסחים אבל המקדים בביתו על שלחנו אין צריך לברך עוד על יין שבסעודה שהרי פטרו יין שלפני הסעודה. (כדתני') [כדתנן] בכיצד מברכין בירך על היין שלפני המזון פטר יין שלאחר המזון. ומוקי לה בגמ' בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין. ואני מוסיף על דבריו מדפטר יין דקודם מזון יין דלאחר מזון דזה וזה לשתות כל שכן דפטר יין דבתוך המזון דזה לשתות וזה לשרות. הילכך לא יברך אחר השני. ואם בירך באותו כוס שבתוך המזון. הא ליתה. דארבע תקנו חמש לא תקנו. והרב ר' שמעיה פי' נמי בשם רבי שלמה דקידוש ודאי פוטר דהיינו (כיון) [ביין] בתוך הסעודה הואיל וקבע סעודתו עליו. אבל כוס דהבדלה לא פטר ליין דסעודה הואיל ואין אדם קובע סעודתו עליו דאין הבדלה צורך סעודה כלל. וכמו כן מצאתי בתלמידי הרב ר' משולם: וכן הסדר מפיו. ינקה את ידיו במידי דמינקי בצרור או בעפר ולא נטילת ידים דווקא דהלכה כב"ה דאמ' מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. ולאחר שקידש ושתה יברך על הגפן דהא מצוה באפי נפשה היא כדא' ד' כוסות תקינו רבנן וכל חד וחד מילתא באפי נפשה היא דלא דמי לשאר קידוש דעלמא דאינו מברך אחריו על הגפן. דהתם קבע עיקר סעודתיה ומשתייא בתריה אבל הכא עדיין לא קבע סעודתיה דאכתי מברך בורא פרי הגפן על כוס שני דמצוה באפי נפשה היא. אבל אחר אותו כוס שני לא יברך על הגפן. דהתם קבע סעודתיה אחריו והוה ליה כשאר קידוש דעלמ'. הילכך בראשון דלא קבע סעודתיה יברך על הגפן. והני מילי כשאינו רוצה לשתות אחריו יותר מן הקידוש. כדאמרי' בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה. לא יברך על הגפן בכוס של קידוש אלא על הכוס שישתה יותר דהשתא לא עקר דעתיה ממשתיא בכוס של קידוש שהרי דעתו לשתות יותר אבל באותו שישתה יותר אחריו יברך על הגפן דעקר דעתיה ממשתיא עד שיברך בכוס שני: ולאחר שיקדש יטול ידיו. משום דבעי לטבולי בחרוסת. דאע"ג דאמרי' הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. הכא כיון דבעי לטבולי בחרוסת צריך נטילת ידים. דא' כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. ולהכי מברך בשאר ירקי' דעדיין לא בירך המוציא. ואסור ליהנות בלא ברכה ואחריו יברך בורא נפשות כו'. כך פי' הרב: מ"מ קא' דלא יברך על כוס שני על הגפן. והרב ר' יעקב בר' שמשון נר' דלבו חלוק. פעמים פי' דצריך לברך אחריו. ופעמים פי' דאין צריך לברך. ועוד פי' והדעת מכרעת. שאין צריך לברך אחריו אלא על האחרון שמתחילה לדעת כן היסב לשתות אחריהם: