הלכה על משלי 6:22

ועתה בכל זה נבאר היטב בעזרת ה' המדרש הנ"ל, דכונת הכתוב (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל וגו"' הוא להזהיר להאדם, שלא ילך אחר טעות היצר, שמדחה לו הלמוד וההתבוננות בקיום התורה על זמן מחר. ולזה בא הכתוב ואמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך"; "ועתה" דיקא (דוקא). הינו, שבכל עת יחשב, מה השם יתברך שואל מאתו עתה. ובאמת הוא ענין נורא מאד, ושיך זה להאדם בכל ימי חייו. למשל: כשקם בבקר השכם, ומתישב בנפשו איך לעשות, אם לילך לבית המדרש להתפלל, או למלאכתו, שיך על זה מה שאמר הכתוב: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך"; בודאי שואל מעמו שילך להתפלל, ולא לעסוק בחפצו מקדם, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ד.). ואחר שהתפלל ומתישב בנפשו, מה לעשות עתה, אם ללמד או לילך לביתו, בודאי לכתחלה המצוה, שילמד תכף אחר התפלה, כמבאר בארח חיים סימן קנ"ה (סעיף א'), אם לא שהוא אדם חלוש. ואחר שלמד ודורש מה לעשות עוד, בודאי עתה שואל השם יתברך מאתו, שילך לאכל לקים (דברים ד' ט"ו): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם". ואחר שאכל, מצוה שילך לעסק קצת בדרך ארץ, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב:). ואחר שעסק, ושואל עתה מה לעשות עוד, בודאי עתה שואל השם יתברך שיחזר ללמודו, כיון שיש לו פנאי. כלל הדבר - ענין "ועתה" שיך להאדם בכל רגע מימי חייו, ולכל אחד כפי עניניו. וזהו שכתוב "שאל מעמך", הינו, שלזה שואל השם יתברך עתה מאתו, שילך ללמד תורה. ולזה שואל שילך לגמל חסד עם פלוני, כי נסבב לו עתה מצוה זו, ואי אפשר להתקים בלתו, וכן כהאי גונא בכמה ענינים. וכשילך באפן זה, יעבד להשם יתברך כל ימיו על פי התורה. וזהו שכתוב (משלי ו' כ"ב): "בהתהלכך תנחה אתך". וזה מעורר לאדם להתגבר על יצרו ולשוב לה'. וזהו כונת המדרש הנ"ל.

ואם כי גודל מעלת כל מצוה גדולה עד לשמים, מעלת התורה גבוה מעל גבוה. כמו שדרשו חכמינו ז"ל (סוטה כא א): "כי נר מצוה, ותורה אור". תלה הכתוב המצוה ב"נר": מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה וכו' והתורה ב"אור": מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ועל התורה נאמרה (משלי ו כב): "בהתהלכך תנחה אותך" – זה העולם הזה. "בשכבך תשמור עליך" – זו מיתה. "והקיצות היא תשיחך" – לעתיד לבוא. וכל העולמות לא נבראו אלא בשביל התורה. וכל גדולתו של משה רבינו, והאבות הקדושים, וכל הנביאים, וכל חכמי ישראל – הוא בשביל התורה.