הלכה על משלי 6:23

יאר ה' פניו אליך ויחנך (במדבר ו, כה). איתא במדרש (במ"ר יא, ו): "יאר" זה מאור תורה, שיאיר פניך ולבך בתורה ויתן לך בני-תורה, כמה דתימא (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור". "ויחנך" – יחנך במשאלותיך, וכן הוא אומר (ישעיה ל, יט): "חנון יחנך לקול זעקך". ונראה לי, בסייעתא דשמיא על דרך מה שפרשתי בסייעתא דשמיא במאמר התנא (אבות ו, א): רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. והכוונה הוא, דהלומד לשמה, מוכרח שכל שאלות צרכיו יהיו לשם שמים, שהתכלית הוא כדי לעבוד את הבורא יתברך. ולכן, אף-על-פי שאמרו רבותינו ז"ל: אין לאדם לשאול שתי שאלות בבת-אחת מן השמים – הנה זה יכול לשאול כמה שאלות בבת-אחת, מפני שתכלית כוונתו במשאלות אלו היא אחת, והינו כדי שיעבוד על-ידי זה את הבורא יתברך. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא כוונת רב בתפילתו בכל יום (ברכות טז:): יהי רצון מלפניך שתרחמנו חיים ארוכים, חיים של שלום וכו', ובסוף אומר: חיים שתמלא כל משאלותינו לטובה לעבודתך; והכוונה, כי הוא פרט עשר בקשות בחיים בשאלה זו; ואם תאמר: אין לשאול אפילו בשאלה זו; ואם תאמר: אין לשאול אפילו שתיים בבת-אחת? לכך סיים: תמלא משאלות לבנו לטובה לעבודתיך – דכל שאלות אלו אני מבקש בעבור עבודתיך, ונמצאו נעשו כולם בקשה אחת. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים כז, ד): "אחת שאלתי מאת ה' וכו'" – ואף-על-פי שאני פורט דברים הרבה, יען כי תכלית כוונתי היא: "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו", שהוא עניין עבודתו יתברך. ולזה אמר: כל הלומד תורה לשמה, דודאי כוונתו בכל שאלת צרכיו הוא עניין אחד שהוא עבודה הבורא, לכך זה "זוכה לדברים הרבה" בתפילתו, שיוכל לפרוט בשאלותיו כמה דברים, ואין זה יוצא חוץ משורת דרך-ארץ, כי באמת הכול נחשב אחת. והנה ההפרש בין לומד לשמה ובין שלא לשמה הוא בלב; כי זה, לבו לשמים, וזה, לבו חושב און, שלמודו הוא בעבור עניינים שונים בגשמיות. ונמצא הלומד שלא לשמה, רק עיניו מאירים בתורה, שמתחכם עין שכלו, אבל לבו הולך חשכים ואין נגה לו; מה שאין כן הלומד לשמה, עיניו ולבו מאירים בתורה. וזה שאמר: יאיר עיניך ולבך בתורה, ועל-ידי כך יחנך במשאלותיך, כלומר: אפילו אתה שואל כמה שאלות בבת-אחת – יחנך ויתן לך משאלותיך, שנאמר: "חנון יחנך לקול זעקך" – לשון כפול – כמה חנינות לכמה בקשות בבת-אחת.

ועל כן קיום התורה והמצוות צריך להיות שלם בשלושה, שהם: כוונה ודיבור ומעשה, שהם בחינת בריאה-יצירה-עשייה, דהכוונה היא סוד בינה שהיא סוד הבריאה, והדיבור מתקן ביצירה, והמעשה בעשייה, והם כנגד נפש-רוח-נשמה של אדם; וכל עולם מן בריאה-יצירה-עשייה כלול מן בריאה-יצירה-עשייה, וכל חלק מן נפש-רוח-נשמה כלול מן נפש-רוח-נשמה; ואם יחסר אחד מן שלושה תיקונים הנזכרים, שהם כוונה ודיבור ומעשה, יחסר התיקון מן שלושה הנזכרים שהם בריאה-יצירה-עשייה ונפש-רוח-נשמה. ובזה מובן בסייעתא דשמיא הטעם שנמשלו המצוות לנר, דכתיב (משלי ו, כג): "נר מצווה ותורה אור", כי באור הנר יש שלושה גוונים כנגד בריאה-יצירה-עשייה וכנגד נפש-רוח-נשמה וכנגד כוונה ודיבור ומעשה. ואף על פי בזוהר (ח"ב רמא, א) כתוב: יש בנר ארבע שלהוביות כנגד ארבע אותיות השם, הנה בחינה הרביעית נעלמת, שהוא בסוד נשמה לנשמה; ולכן כתב ב"רוח-חיים" ז"ל: באור הנר יש שלושה; ולכן חייב אדם להדליק הנר בשבת, יען כי גם השבת משולש בשלושה בחינות קדושה של שלושה סעודות, ולכן צריך להדליק הנר שיש בו שלושה מיני אור בכניסת השבת.

הארכתי בכל זה כדי להסיר המכשלה מישראל. ואני יודע מגדולי ישראל, שצעקו ככרוכיא על זה. [אם לא שידאגו לטובת העניים לבנות להם בית, ולהשביעם לחם כחפץ הממשלה, וטוב להם מבלי שיצטרכו לחזר על הפתחים (הגהה זו כנראה מחמת הצנזורה)]. והעקר צריך שיקבע האדם בנפשו, שעל ידי מצות צדקה אין לו שום הפסד בנכסיו. וכדאיתא (בשמות רבה תצוה פרשה ל"ו): הרבה פעמים שאדם מחשב בלבו לעשות מצוה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך. ויצר טוב אומר: תן למצוה. ראה מה כתיב (משלי ו' כ"ג): "כי נר מצוה". מה הנר הזה, כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות ואבוקות) מדליקין הימנו - האור במקומו, כך כל מי שיתן למצוה, אינו מחסר את נכסיו.