הלכה על משלי 7:4

ולד"ה בתחלת למודו של אדם בין במקרא בין במשנה בין בתלמוד בכל יום לא די לו בלימוד פעם ושתים ושלוש, אלא צריך לחזור על כל אחד פעמים רבות מאוד הכל לפי כח זכרונו של אדם כדי שיזכור היטב. והמשנה והתלמוד שהן ההלכות פסוקות בטעמיהן צריך לחזור עליהן בכפלי כפליים יותר מהמקרא כי תורה שבכתב אי אתה רשאי לומר בע"פ, כי תורה שבע"פ, המשנה והתלמוד, שהן ההלכות בטעמיהן, חייב הוא מהתורה לחזור עליהן כ"כ עד שתהא משנתו סדורה ושגורה בפיו כ"כ בענין שאם ישאלנו אדם איזה דבר הלכה ממה שלמד יוכל להשיב לו מיד אסור או מותר בלי גמגום שנאמר ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים על פיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד כמ"ש (משלי ז ד): "אמור לחכמה אחותי את" שתהא בקי וברורה לך כמו שברור לך שאחותך אסורה לך. ולכן, גם עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ ויכול לעיין בספרים אינו יוצא י"ח בזה מצות ושננתם מאחר שמגמגם לשואלו ואינו משיב לו מיד עד שיעיין ואין הלכה זו ברורה לו כמו אחותו שא"צ לעיין. ואף שעל ידי זה לא יוכל ללמוד הלכות הרבה, לא יחוש כמו שאמרו חכמים (אבות ב): "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה". וכן היו עושים בימיהם שהיו לומדים בע"פ היו לומדים בתחלת למודם רק ב' או ג' משניות או ברייתות בשבוע והיו חוזרים עליהם מאה פעמים ויותר ואמרו חכמים (חגיגה ט ב): "אינו דומה השונה פרק מאה ואחת לשונה מאה פעמים ואחת" שזה נקרא עובד אלוקים וזה נקרא לא עבדו כראוי. ועכשיו שתורה שבע"פ כתובה לפנינו, א"צ לחזור מאה פעמים ואחת בשעת למודו ממש. רק שיזהר לחזור על הראשונות תמיד לפרקים קרובים בענין שתהיינה כל ההלכות שלמד חקוקות היטב בזכרונו כל הימים שבינתיים וברורות לו בלי גמגום כבשעת למודו ממש: