הלכה על משלי 8:34

"ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב, יב), נראה לי בסיעתא דשמיא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, נמצא עתה האדם טורח באכילה לחרוש ולזרוע ולהשקות ולקצור ולדוש ולטחון וללוש ולאפות עד שתהיה גלוסקא לפניו, אך לעתיד תוציא ארץ ישראל גלוסקא שלימה ויתלוש ויאכל, וכן עתה האדם יגע בכסות הן בבגדי פשתן הן בבגדי משי לעשות כמה מלאכות עד שיהיה בגד ארוג לפניו, ולעתיד תוציא הארץ כלי מילת שהם בגדים ארוגים שהאדם תולש ומתכסה בהם, ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין שתיה- אם רוצה לשתות יין צריך לעשות כמה מלאכות עד שימצא היין לשתות, ולעתיד יביא ענבה אחת גדולה כחבית גדולה ומניחה בזוית ביתו ונוקב אותה ומוציא יין מתוכה ושותה בכל עת שירצה, ולפי זה הנאה העתידה לבוא תדמה להנאת התינוק שיש לו מן דדי אמו שהדדים נותנים לו חלב שיש בו טעם וכח של כל מאכלים שהאם אוכלת, ואין התינוק טורח להשיג הנאתו זאת, אלא כל פעם שירצה לינק מנחת לו אמו הדד בפיו ויונק חלב שכל כח המאכלים שאכלה אמו ישנם בו, וזה שאמר "ה' בדד ינחנו" קרי ביה "בדד" בשו"א תחת ב' כדי שתהיה אות ב' אות השמוש ועיקר התיבה "דד", כלומר דוגמת הנאה שתהיה מן הדד, ואותו זמן "אין עמו אל נכר" כי יתקיים מה שאמר הכתוב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב), אי נמי "בדד" רמז לתורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם ארבע וארבע דהיינו כשר ופסול וטמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר ולכן נקראת "דד". או יובן- "דד" רמז לשני דלתי"ן של שם שד"י ושם אדנ"י שנפגמו בחטא שהחטיא הנחש את חוה, כמו שכתבו המקובלים בפסוק "הנחש השיאני" (בראשית ג, יג) שנשאר "שי" ו"אני", ועליהם רמז הכתוב: "לשקוד על דלתותי יום יום" (משלי ח, לד), ולעתיד יתוקנו ויושלמו ואז בשלימות ה"דד" הנזכר "ינחנו" לישראל ואז "ואין עמו אל נכר". או יובן בסיעתא דשמיא "דד" רמז לסוכה שהיא מספר הוי"ה אדנ"י שהם כ"ו ה"ס אותות סוכה, וכל שם הוא ארבע אותיות ובזה ה"דד" שהוא הסוכה ינחנו לישראל דוקא כי רק ישראל ישמח בצל סוכתו מפני שהסוכה היא סוד אור מקיף, ואין יניקה מן אור מקיף אלא לישראל מה שאין כן אומות העולם, "ואין עמו אל נכר" שאין הקליפות יונקים מן אור זה בסוד "והנחש היה ערום" (בראשית ג, א), ולכן נהגו לסכך בענפי אילן מפני כי "אילן" עולה מספר "סוכה" לכן ענפי אילן הם מצוה מן המובחר, ופה עירנו המנהג לסכך בענפים של דקל- "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג):

וּמִצְוָה לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו ג) ״וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ׳‎״. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי ח לד) ״לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי״:

אמנם נבדלים אנו בדת שעשועים מן העמים הטועים המורדים הקדמונים כי מצאנו צורנו במדבר בארץ נשמות, ושם ערך לפנינו שלחן נגד האומות, וכן אמר דוד ע"ה תערוך לפני שלחן נגד צוררי, שם לרוב חסדים וטובות עלינו גמל, שם הפליא חלקנו בלחם חקנו לחם שמים בלא עמל, שם הראנו באהבה רבה, מעין העולם הבא, ששם נזונים בלא עמל גדודי מלאכיו צורות פלאות, חצובי להבות ואשות נוראות, מטע ה' צבאות. ומה נעים זרע הקדש אשר לבם במדבר נבחן, ועלה כקטורת טוב ריחן, להודות לה' ולברך על השלחן, כענין שכתוב במן ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם, ואף גם זאת בהיותנו בארץ אויבינו בסבלות עלון ומנחת. נפשנו יבשה שפלה וגפנם סורחת פורחת, אין לנו מקדש ומזבח ורוקח מרקחת, תורת ה' אתנו להציל נפשנו מני שחת, מצויינין אנו במילה וציצית ותגלחת, גם במזוננו על שלחננו נכיר ונזכיר את כבוד גדלו, נברך עליו למי שאכלנו משלו. לא כן הרשעים נחלתם אש לא נופח. שלחנם לפניהם לפח. משכימי בבקר אכלו לחם ה' לא קראו. לבם ועיניהם אל מעדניהם וראשם אל על לא נשאו, כה משפט הכותים כי גוי אובד עצות המה עם נבל וסכל, לא כאלה חלק יעקב כי הוא יברך הזבח ואחר כן יאכל. פריו קדש עוד יעשה הלולים לה', ישיב אחור ימינו עד ישיב הברכה אל היכל לפני. והיה זה מדרכי החכמה להישיר לב האדם בנתיב אור נגהיו. שלא לנטות מעבודת אלהיו, כדי שלא ימשיך רבוי התענוגים את טבענו, מהמשך אחריו, ולא ידיחנו יצרנו מעבוד יוצרנו, ומשקוד על דלתות שעריו.