הלכה על קהלת 12:14

אלא באור הענין הוא דלמעלה יש שני הנהגות, שהשם יתברך מנהיג בהן את עולמו: אחד מדת הדין, ואחד מדת החסד והרחמים. וידוע דחובתו של אדם וזכותו לעתיד לבוא תלוי לפי רב המצות והעונות שיש בידו. כמו שאמרו חז"ל (קדושין מ':), דאם הוא רב מצות - הוא בגדר צדיק; ואם רב עונות הוא בגדר רשע. וזהו ממילא מובן לכל משכיל, דאם השם יתברך ישב בעת המשפט על כסא הדין, אז אפילו אם יהיו זכיותיו מרבין מאד, יצא חיב מבית דין של מעלה [אם לא שהתחזק עצמו בכל כחו לעשות המצוה כדין בכל פרטיה], דבודאי ידקדקו אחר כל מצוה לראות אם נעשתה המצוה בכל פרטיה כדין. וגם את חלק הנעלם שבכל מצוה ומצוה [דהינו את כח המחשבה שהיה לו אז], אם היה כדין באהבה וביראה ובשמחת המצוה, ועוד כמה פרטים שצריך לכל מצוה. וכמו שכתב ב'ספר חרדים', וכמו שכתוב (קהלת י"ב י"ד): "כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם וגו'". ובודאי ימצא הרבה והרבה מצות שלא השלימן כדין בכל פרטיהן, ולא יעלו לחשבון, וממילא יהיו העונות רבין עליהן, ויהיה נתפש למעלה בשם רשע, חס ושלום. ואפילו אם עשה תשובה על איזה עונות, כשידקדקו אחר התשובה, ימצא בודאי, שלא היתה תשובה כראוי. ואם הקדוש ברוך הוא יתנהג אז עם האדם במדת החסד והרחמים, הגם דבודאי יש נפקא מנה גדולה, אם הוא עושה מצוה כמאמרה, או שחסר בה איזה פרט, מכל מקום בודאי יחפשו זכות, על שלא עשה אותן כראוי, וישארו זכיותיו על מקומן. ולפעמים יציר, שאפילו אם לפי חשבון פעלותיו, עונותיו מרבין מזכיותיו, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו ברחמים גמורים יתמעטו מחשבונם, כי בודאי ימצא כמה מהעונות שנוכל לתלות עליהן, שעשה אותן בשגגה, או בסבה אחרת, וממילא אם ינטלו אותן העונות מן הכף, יתרבו הזכיות על העונות, ויקרא עליו שם צדיק לעולם. ובפרט אם עשה תשובה על איזה עונות, בודאי תתקבל התשובה ההיא, אף שלא היתה תשובה שלמה כראוי.

מידת חסידות הוא שלא לירוק כלל בבית הכנסת, אלא יבלענו במטפחת כדי שלא יתראה הרוק באויר בית הכנסת, ואם יש שם איזה מחצלת וכיוצא פרוסה על גב הקרקע, ישחה הרבה עד המחצלת ויזרקנו תחת המחצלת, ואם אין לו לא זה ולא זה והוצרך לרוק בקרקע בית הכנסת יזהר לשפשפו ברגליו, ובשבת דאסור לשפשף ידרסנו במנעלו עד שיתמעך: ודע כי בלאו הכי צריך להזהר האדם בכל מקום ואפילו אינו בבית הכנסת שלא ישליך רוק או צואת החוטם בפני בני אדם, דאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה.) "כי האלהים יביא במשפט על כל נעלם" (קהלת יב, יד) זה הרק בפני חבירו ונמאס חבירו שעתיד ליתן את הדין על זה, ולכן הרואה רוק עב שקורין "בלגם" היוצא מן כיחה או צואת החוטם מושלכים על פני הקרקע, מצוה לכסותם בעפר או ישפשפם במנעלו ויעבירם, כדי שלא ימאסו בני אדם ואע"פ שאינם שלו, ועיין חסד לאלפים סימן צ' אות ט"ו, גם יש בני אדם שצואת החוטם שלהם סרוחה, ולכן המטפחת שלהם שמעבירים בה צואת החוטם תהיה סרוחה מאד ויעלה סרחונה אצל היושבים סמוכים להמטפחת הזאת ונמאסים מאד שצריכין להזהר להחליף המטפחת בכל יום, ובעת הקנוח לא יפתחו המטפחת לעיני הרואין שנראה לכלוך רב שלה וימאסו, וצריך האדם ליתן דעתו היטב בדברים כאלה וישמר בהם:

ודבר פשוט הוא שאין לעשות על השלחן דבר שאחרים מואסין בזה, כמו לרוק בחוזק הן מפה הן מחוטם, ולא יחטט השינים, שפותח פיו ואין האחר יכול לראות זה, וכן נפיחות מהגרון שקורין גרעבצי"ן ידוע שמתמאסין בזה. וכן כל דבר המאוס אסור לעשות בפני חבירו אפילו שלא בשעת אכילה, כדאיתא בחגיגה (ה'.): "כי האלקים יביא במשפט על כל נעלם" (קהלת יב, יד), זה הרוקק בפני חבירו ונמאס בה", ובעירובין (צ"ט.) איתא: "כיח ורק בפני רבו - חייב מיתה”.