הלכה על שמות 16:29

השער החמישי: ערובי תחומין א. אבאר בו תחומין אם הן מדברי תורה או מדברי סופרים, או מקצתן מדברי תורה או מקצתן מדברי סופרים. ולא אצטרך לכתוב כאן אם יש תחומין למעלה מעשרה אם לאו, מפני שכבר בארתיו למעלה (ש"ד פ"ח ה"ד) בדין יורדי הים. ב. ואחר כך אבאר אלפים אמה של תחומין אם הם עגולות כדי שלא יהלך אלא אלפים אמה, או מרובעות ויהא נשכר את הזויות. ג. ואחר כך אבאר דין קנית שביתה, אם אדם קונה שביתה קודם שחשכה או אפילו לאחר שחשכה. ד. ואבאר בכלל זה אם קונה שביתה נעור או אפילו ישן בדרך. ה. ואבאר עוד בכלל זה מי שלא נתכוין לקנות שביתה בתוך העיר מפני שהיה חושב שהיה רחוק מתחום העיר, ולאחר שחשכה מצא עצמו בתוך תחום העיר, אם הוא כאנשי העיר אם לאו. ו. ואחר כך אבאר דין מדידת תחום אלפים אמה מאיזה מקום מתחילין למדוד, ואם יש הפרש בדבר זה בין שובת בבקעה בין שובת בקרפף מוקף גדר שלא לדירה. ותל ונקע והם יתרים מבית סאתים, ובין שאינן יתרים מבית סאתים. ובין קרפף שהוקף לדירה והוא יתר מבית סאתים או אפילו בעיר גדולה. ז. ואבאר בכלל זה מי שדר בשני מקומות שאוכל במקום אחד ולן במקום אחר, מאיזה מהן מודדין לו. ח. ואחר כך אבאר דין המודד וכלתה מדתו באמצע העיר או באמצע מערה או שנבלעו בתוך המדה. ט. ובאיזה אמה מודדין לו ארבע אמות של מקום. י. ומי שאינו יודע לכוין אלפים אמה בשבת כיצד יעשה. יא. ואחר אך אבאר דין קדורי ההרים והבלעת הגאיות ומדידתן ובמה מודדין. יב. ואחר כך אבאר דין רבועי הערים. יג. ואחר כך אבאר דין היוצא חוץ לתחומו בין באונס בין ברצון ובין ברשות בית דין. יד. ואחר כך אבאר דין הבלעת תחומין זה בתוך זה. טו. ואחר כך אבאר דין העירוב, ולמה מערבין, ובמה מערבין, ומתי מערבין עירובי תחומין. טז. ואבאר בכלל זה דין שנים שעירבו, אחד מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות, ואחר עירב בין השמשות ונאכל עירובו משחשכה. ומתי קונה הערוב, ועל ידי מי משלחין את העירוב. ואם אדם מערב עירובי תחומין על חבירו. ואם עירב עליו אם צריך להודיעו קודם שחשכה אם לאו. יז. ואבאר בכלל זה דין האומר לחבירו ערב לי בכך ועירב לו בדבר אחר, או ערב לי במקום פלוני ועירב לו במקום אחר. יח. ועוד אבאר דין המערב לשני רוחות כדי שיקנה לו הערוב חצי היום לצפון וחציו לדרום. ודין המערב בשני ימים טובים בין של גליות בין של ראש השנה (ובין יום טוב של ראש השנה), וכן יום טוב ושבת הסמוך לו, ומערב יום ראשון למזרח והשני למערב. יט. ואחר כך אבאר היכן מניחין את העירוב. כ. ואבאר ספק עירוב אם כשר ואם לאו, ואיזהו ספק עירוב. כא. ואחר כך אבאר דין הבהמה והכלים שאמרו שהן כרגלי הבעלים. ואם אמרו כן אפילו בעבדיו ושפחותיו הכנעניים. כב. ודין בניו הקטנים וכן הגדולים הסמוכין על שלחנו ואשתו ועבדיו ושפחותיו העבריים. כג. ודין נכסי הגר ונכסי הפקר שזכו בהן באמצע יום טוב. כד. ואחר כך אבאר דין פירות שיצאו חוץ לתחום. כה. ודין פירות שהביא הגוי דורון מחוץ לתחום ביום טוב. כו. וספק הוכן.
פרק א: א. תחומי אלפים אמה אינן מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ויש מן הגאונים שהורו שתחום שלש פרסאות שהם שנים עשר מיל אסורין דברי תורה, ולוקין עליהן דבר תורה. וממחנה ישראל למדוה, שנאמר (שמות טז, כט): אל יצא איש ממקומו, כלומר ממקום מחנה ישראל, ומחנה ישראל גמירי ששלש פרסאות היה. ויש מי שהורה שכל התחומין אינן מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ולפיכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין, ואפילו של שלש פרסאות, ולזה דעתי נוטה.

לְפִיכָךְ אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה מִבֵּיתוֹ שֶׁבַּמְּדִינָה הִפְסִיד אֶת כָּל הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ. וְנִמְצָא מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ עַד עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּמֵעֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ בַּמְּדִינָה לְרוּחַ מַעֲרָב אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת. הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אֲפִלּוּ הָיְתָה מְדִינָה גְּדוֹלָה כְּנִינְוֵה וַאֲפִלּוּ עִיר חֲרֵבָה אוֹ מְעָרָה הָרְאוּיָה לְדִיּוּרִין מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ:

שהזהירנו מנטות אחר ע"ז ומהתעסק בספוריה, רוצה לומר בזה העיון ברוחניות, כלומר הכוכב פלוני ירד על תאר כך ויעשה כך והפלוני יקטירו לו ויעמדו לפניו על תאר כך ויעשה הדבר הפלוני ומה שילך על הדרך הזה, כי המחשבה באלו הדברים והעיון באלו הלשונות הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם, והכתוב אשר הזהירנו מזה הענין הוא אמרו אל תפנו אל האלילים. ולשון ספרי אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלהות. ושם אמרו רבי יהודה אומר אל תפנה לראותם, אפילו להסתכל צורת הצלם הנראית והמחשבה בעשיתה אינו מותר כדי שלא יתעסק חלק הזמן בחלק ממנה. ובפרק שואל אדם (דף קמ"ט) אמרו כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים מאי תלמודא א"ר יוחנן אל תפנו אל מדעתכם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו רוצה לומר באיסור מחשבה בע"ז, והוא אמרו יתעלה השמרו לכם פן יפתה לבבכם רוצה לומר כי כשתעמיק לבך לחשוב בה יהיה מביא אותך לסור מן הדרך ולהתעסק בעבודתה. ואמר גם כן בזה הענין בעצמו ופן תשא עיניך השמימה, כי לא בא להזהיר האדם (ראשונה) שלא לראות אותם בעיניו, ואמנם הזהיר מן הענין במה שיתיחס אל עבודתם בעיון הלב. וכן אמר פן תדרוש לאלהיהם יזהיר מלדרוש איכות עבודתם אע"פ שלא יעבדם שזה כולו מביא לטעות בהם. ודע שהעובר על זה חייב מלקות. וכבר התבאר בסוף פ"ק מעירובין (דף י"ז:) על מה שאמרו לוקים על עירובי תחומין ושמו ראיית זה אמרו אל יצא איש ממקומו, והקשה אחד ואמר ואיך ילקה מלקות על אזהרה במלת אל ולא באה האזהרה במלת לא, והשיבו על צד הקושיא וכי כל מה שיבא במלת אל אין לוקין עליו אלא מעתה אל תפנו אל האלילים ה"נ דלא לקי, הנה הורה כי לאו זה לוקין עליו. (קדושים תהיו, שם פ"ב):