הלכה על שמות 20:20

"מזבח אדמה תעשה לי וכו'" (שמות כ, כ), נראה לי בסיעתא דשמיא אמרו רבותינו ז"ל: מחובר באדמה, שלא יבנהו על גבי עמודים, והטעם מפני שהקרבנות הם לצורך בירור ניצוצות קדושה שנתערבו בדומם, צומח, חי, מדבר, והדומם הוא התחתון שבו מתחיל הבירור, ולכך המזבח שבו נעשית מלאכת הבירור, צריך שיהיה מחובר באדמה שהוא חלק הדומם, ולזה אמר: "וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך ואת צאנך ואת בקריך" , שזכר ארבעה דברים כנגד ארבע מיני בירור שהם מן הדומם, צומח, חי, מדבר, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל ב"עץ חיים" דבכללות ההקרבה יש ארבעה חלקים שהם דומם, צומח, חי, מדבר וכנזכר בשער קצור אצילות בריאה יצירה עשיה פרק ב עיין שם, ואמר עוד "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", כלומר תעשה המצוה בשלימות המעשה והדבור והכונה והמחשבה ורעותא דליבא שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה וקוצו של יו"ד, וזהו "אזכיר את שמי", כלומר שראוי להזכיר עליו את שמי מכח שלימות החמשה הנזכרים שנעשו בו, אז "אבא אליך וברכתיך" שאשפיע לך שפע מן חמשה בחינות של ארבע אותיות הוי"ה וקוצו של יו"ד שהם סוד כתר, חכמה, בינה, תפארת, מלכות: ואמר עוד "ואם מזבח אבנים תעשה לי", רמז בזה על התפלה שבזמן שאין בית המקדש קיים יהיה פיו של אדם במקום מזבח, והתפילות במקום קרבנות וכמו שאמרו רבותינו ז"ל תפילות כנגד תמידין תקנום, וידוע כי האותיות נקראים בספר יצירה בשם "אבנים", כמו שכתוב שלשה אבנים בונים ששה בתים, ארבעה אבנים בונים כ"ד בתים וכו', והתפלות הם אותיות, ולכן הפה שבו בנין התפלות שהוא במקום המזבח קורא אותו "מזבח אבנים", "לא תבנה אתהן גזית" שתוציא האותיות והתיבות שלמים, ולא תבלע את האותיות שבזה אתה חותך האותיות והתיבות לחצאין מכח המהירות, "כי חרבך" זה הלשון "הנפת עליה" שמפיל אותיות מן התיבות, וגם תיבות מן הפסוקים כקמח הדק הנופל ויורד מן הנפה, ובזה "ותחללֶהָ" שיבאו הדברים לידי חילול וכפרנות, כמו שאמרו ידגיש העי"ן כשאומר "בעל גבורות" שלא יבולע ונראה אומר "בל גבורות" חס ושלום, וכן ידגיש האל"ף כשאומר "מאת ה'" שלא יבולע ונשמע כפרנות חס ושלום, וכאלה רבות בדברים שבתפלה הן כשיבולעו האותיות או תיבות דאז באים הדברים לידי חלול:

כָּל סַנְהֶדְרִין אוֹ מֶלֶךְ אוֹ רֹאשׁ גּוֹלָה שֶׁהֶעֱמִידוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְאֵינוֹ חָכָם בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה וְרָאוּי לִהְיוֹת דַּיָּן. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים וְיֵשׁ בּוֹ טוֹבוֹת אֲחֵרוֹת הֲרֵי זֶה שֶׁהֶעֱמִידוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה מְדַבֵּר כְּנֶגֶד הַמְמֻנֶּה לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין. אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמָּא תֹּאמַר אִישׁ פְּלוֹנִי נָאֶה אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן. אִישׁ פְּלוֹנִי גִּבּוֹר אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן. אִישׁ פְּלוֹנִי קְרוֹבִי אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן. אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹדֵעַ בְּכָל לָשׁוֹן אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן. נִמְצָא מְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב וּמְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָשָׁע אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. לְכָךְ נֶאֱמַר (דברים א יז) "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט". וְעוֹד אָמְרוּ כָּל הַמַּעֲמִיד לְיִשְׂרָאֵל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ הֵקִים מַצֵּבָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז כב) "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ". וּבִמְקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּאִלּוּ נָטַע אֲשֵׁרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז כא) "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ". וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים (שמות כ כ) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף" אֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב זֶה הַדַּיָּן שֶׁמִּנּוּהוּ מִפְּנֵי עָשְׁרוֹ בִּלְבַד:

אָסוּר לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת לְנוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כ) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" כְּלוֹמַר צוּרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְנוֹי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְּעוּ בָּהֶן הַטּוֹעִים וִידַמּוּ שֶׁהֵם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאֵין אִסּוּר לָצוּר לְנוֹי אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אֵין מְצַיְּרִים לֹא בְּעֵץ וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּאֶבֶן צוּרַת הָאָדָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת כְּגוֹן הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבַּטְּרַקְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאִם צָר לוֹקֵה. אֲבָל אִם הָיִתָה הַצּוּרָה מֵשִׁקַעַת אוֹ צוּרָה שֶׁל סַמָּנִין כְּגוֹן הַצּוּרוֹת שֵׁעַל גַּבֵּי הַלּוּחוֹת וִהַטַּבְלִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שֶׁרוֹקְמִין בָּאָרִיג הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת: