ספר הזהר
ובאורייתא אתברי ב"נ, הה"ד ויאמר אלהים נעשה אדם. אמר קודשא ב"ה לאורייתא, בעינא למברי אדם. אמרה קמיה, האי ב"נ זמין למחטי ולארגזא קמך, אי לא תאריך רוגזך עליה, היך יקום בעלמא. אמר לה, אנא ואת נוקים ליה בעלמא, דהא לאו למגנא אתקרינא ארך אפים.
ספר הזהר
ולקבלייהו תרין אמוראי דרקיע, מיכאל וגבריאל, ושר שלום מכריע ביניהם, דאיהו נוריא״ל. אוריא״ל אתקרי, מסטרא דימינא. נוריא"ל, מסטרא דשמאלא. ואיהו אדם דלתתא, מטטרו״ן שמיה, שליט על כל מארי מתניתא. הה״ד וירדו בדגת הים, אלין תלמידי חכמים, דמתרבן בימא דאורייתא, דירתי מתמן נפש חיה. ובעוף השמים, אלין מארי דזכוון, דבזכותהון פרחין לעילא, וירתין מתמן רוחא, דאיהו עוף יעופף. בגדפין, בפקודין דעשה. ובבהמה, אלין עמי הארץ. דאתמר בהון אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם.
ספר הזהר
פקודא בתר דא, לדון בדיני חגבים, דאתמר דגים וחגבים אינן טעונין שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם. הכי מארי מתניתין, אינן צריכין שחיטה, אלא דאתמר בהון ויגוע ויאסף אל עמיו. מה נוני ימא, חיותן בימא, אוף תלמידי חכמים, מארי מתניתין, חיותייהו באורייתא, ואי אתפרשן מנה מיד מתים. תנינא דמתניתין, דבה אתרבו תניני ימא. ואי אינון דביבשתא יפלון למיא, ולא ידעין לשטטא, אינון מייתין. אבל אדם דאינון מארי קבלה, אינון לעילא מכלהו, בהו אתמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים, דאינון מארי מתניתין, תניניא. התנין הגדול, נחש בריח, לקבל והבריח התיכון בתוך הקרשים.