Chasidut על בראשית 1:26

ועל דרך המוסר אמרתי ביאור המדרש הנ"ל, בהקדים לתת טעם על מה דפתח לשון רבים ומסיים בלשון יחיד. וטעם על יונתן בן עוזיאל ששינה בפסוק מיחיד לרבים, לבד בעל הארץ אשר נשבע לאבותיך (דברים ז יב) שלא שינה, וכן בואכלת את כל העמים (דברים ז טז), ובוהסיר ה' ממך (דברים ז טו), פירש ההתחלה בלשון יחיד, ומסיים בלשון רבים. על פי כי אם נשמור כל התורה כולה בכלל, ינתן שכר לכל אחד על כולה, שכל ישראל ערבין ועשה מה שבחקו, כמאמר רז"ל בקידושין (דף ל"ט: וסנהדרין קי"א.) למי שלא קיים רק חק אחד כאלו קיים וכו', ואף מי שפירש למי שמשייר חק אחד, אלו ואלו דברי אלקים חיים, דההוא בסיפק בידו וההוא באין סיפק בידו. ויתכן יותר על פי שכתבנו בפרשת תולדות כי שכר מצוה אחת בלתי תכלית, ואין הפרש רק בזיכוך הנפש, ודו"ק. ועל פי זה מבואר ישב ולא עבר עבירה וכו' (קידושין ל"ט ע"ב), רק דאין זה רק בכל ישראל, אבל ביחיד לבד לפעמים יש צדיק ורע לו (ברכות ז' ע"א), ועל פי העקרים בזה. וכונת הפסוק גם לזה, דשילום ליחיד בזה אינו רק בשמירת כולם, ולזה כיון יונתן בן עוזיאל שלא תטעה דהשכר גשמי רק בשמירת יחיד לבדו, (והפסוק אינו מכוון רק לכונה הראשונה ודוק, אבל התשלומין ליחיד לבד גם כן מוכרח), לזה כיון יונתן בן עוזיאל לפרש דהשילום לכל יחיד בפני עצמו בעולם הזה מוכרח, רק ברבים רק במקום דאי אפשר למיטעי, הניחו כפי הכתוב. ובוהסיר כונתו מבואר על פי הרמב"ן שחילק בין חולי להמדוה. והאברבנאל מפרש יותר וז"ל: באמרו כל חולי, כיון על חלאים הנהוגים לפי מנהג הטבע, על כן אמר בהם לשון הסרה. ומדוי מצרים היינו שאינם רגילים לבוא והם אצבע אלהים (שמות ח טו), אמר לא ישימם בך, עיין שם. ועל פי מ"ש לעיל בהפטורה נחמו על הכתוב (ישעיה מ ב) דברו וכו', פירוש הפסוק (ישעיה מט יד) ותאמר ציון עזבני, כי לפעמים על ידי שהקב"ה עוזבו ומסיר השגחתו, נופל ממילא תחת מקרי ופגעי הזמן, עיין שם. וזה ודאי אינו דיהיה צדיק נתון תחת המקרים, כי כבר נאמר בפסוק (תהלים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וק"ל, וכן כי לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו (תהלים לז כח), דלעולם כונתו בין רע או טוב, על כן פירש יונתן בן עוזיאל בלשון יחיד, והבן. ונחזור לענינינו, ואבאר עוד יותר שזה שאמר אפילו לא קיים רק חק אחד כאלו קיים, אינו רק במשתוקק לקיים ונאנס ולא עשה, כאמרם ז"ל (ברכות דף ו'.) חישב לעשות מצוה כו', ואם כן במשתוקק תמיד לקיים ואומר מתי יבוא לידי ומצטער על שלא בא לידו, וכמו שפרשתי בר' עקיבא (שם (ברכות) דף ס"א ע"ב) דאמר שכל ימי הייתי מצטער כו', ואם כן כבר קיימתי כמה פעמים מצות קידוש השם לאין מספר, ועכשיו יאבד הכל דמתגליא מלתא למפרע, וק"ל. וכבר הארכתי בפרשת שמיני בכעין זה, והטעם לזה על פי המבואר בשו"ט שכל הנשמות אחת, והמחשבה הוא פועל הנפש בלבד, כמבואר במורה נבוכים חלק א' פרק א' על בצלמנו (בראשית א כו), כי אין במורגשים שישתמש בלי הגוף וכוחותיו, והוא פלא שישתמש בעל הגוף בלי גוף. והנה אם יש לו המחשבה ונאחז במצוה זה מצד נשמתו, ונמצא מתאחד באחד המחשב במצוה זו, ואף שאין כלי מעשה גומרין מצד שלא היה בחקו, הלא גמר האחר וכבר נתאחד עמו בנפש שהוא עיקר והגוף טפל, מה שאין כן באין מחשב כלל. ואל תדמה כי אף שבעולם הזה לא נשתתף בהמחשבה, מכל מקום בעולם הבא בעת התשלומין שאז משתוקק מאד ומצטער על המצוה שחסר, אם כן יש לו דביקות בהמצוה כמו במצטער בחייו. זה אינו, דבשלמא קודם שיבנה ונעשה הפעולה, שייך שפיר לומר דכיון שנדבק בפעולה זו, הוי כאילו סייעו בהבנין, מה שאין כן בכבר נגמר. ועל דרך זה יובן והיה עקב תשמעון, וכשתשמעו אז ושמרתם לשון ואביו שמר וכו' (בראשית לז יא), וכמו שפירש האלשיך על ושמרתם, דהיינו שתצאו ותמתינו על ועשיתם וכו', דהיינו שיהיה להם השתוקקות הנ"ל, אז ושמר לך, לך דייקא שתהיה המצוה כאלו עשית בעצמך כי אז כל ישראל ערבין זה בזה (שבועות ל"ט ע"א), לשון תערובות, כי שמעתי לפרש כן לשון ערבין. ועל זה תבין דברי חכמים וחידותם דברי המדרש הנ"ל, דהיינו כל ישראל שהוא כדרך מנורה של פרקים, ועיין ביד יוסף שדרשו (פסי"ר פ"ז) והנה מנורת זהב כולה (זכריה ד ב), אלו ישראל, וידוע (סנהדרין צ"ז ע"א) עולם הבא הוא עולם שכולו שבת, וחטאת הוא לשון חסרון, כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז), ועל ידי זה תבין שאלת המדרש מאי לטלטלה בשבת, ר"ל בעולם הבא היינו לטלטל מזו לזו בשביל הדביקות שיש לו אז. והשיב שהמרכיב, היינו שהדבוק אז חייב חטאת (לשון חסרון), כלומר על שחיסר בעולם הבא הרכבה הנ"ל, וממילא דאין מטלטלין. והשיב המרכיב כו'. ושאל מפני מה, מה בין דביקות זה לזה. והשיב מפני שהמרכיב הוא כבונה, דהיינו שזה שעושה מצוה הוא בונה ופועל פעולה והמרכיב שוה לו, וכל הבונה בשבת על דרך המליצה אין לו תועלת, כי חייב חטאת על מה שחיסר הבנין בעת שהוא צריך לבנות. מה שאין כן בשכבר נבנה דאז יהיה הכל נגמר, דכל הבנין מששת ימי הבראשית יוגמר אז, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל על ועמדו רגליו ביום ההוא (זכריה יד ד), ודוק כי הוא פירוש יקר מאד.

או יאמר ה' מנת חלקי (תהלים טז ה). על פי מה שכתוב בספר גבורות ה' פרק ד', על הא דכתיב (בראשית א כו) וירדו בדגת הים. כי החומר עלול לחסרון כטבעו, ואף אם חסר יש לו מציאות. אבל הנפש הוא חלק אלקי ממעל מקור השלימות, ואם אין לו שלימות ממש אין לו מציאות, ולכך אם האדם הכניע חומרו הפרטי לפני צורתו הפרטי, אזי גם חומר הכללי דהיינו כל מיני בעלי חיים, וכן אומות העולם דאדם אתם וכו' (יחזקאל, עיין יבמות ס"א ע"א), משועבדים אליו דאדם הוא צורתן וכו'. אבל כשמכניע נפשו לפני חומרו הפרטי, אזי הוא נכנע לפני חומר הכללי, עד כאן דבריו בשינוי לשון. ובעה"י הוספתי נופך להמתיק דבריו כי נעמו, ועיין שם מה שביאר מאמר ר' יוחנן בן זכאי באמרו אשריכם ישראל (כתובות ס"ו ע"ב). ועל פי זה מבואר המשנה (אבות פ"ג מ"ה) כל המקבל עליו עול תורה וכ'. והנה עיין שם מ"ש בענין הכנענים, כי הצורה המטבעת בחומר, נמשל כחומר עיין שם דברים נפלאים, ותבין דלכך משלו ישראל עליהם ולקחו את ארצם, כי החומר משועבד לצורה. והנה מבואר ברמב"ם דענין הגיבורים, הם להתגבר על החומר ולחסום התאוה, וענין המוסר של עיר גיבורים בפרשה דילן פרשת כי תבא. ועל פי זה מבואר (דברים כו א) והיה כי תבא אל הארץ וכו', והוא מטעם שממשיל הצורה על החומר, (דברים כו ב) ולקחת מראשית וכו', דהיינו התגברות הצורה על החומר ובזה מתקיים נתינתה. והנה בזה נוהג גם עכשיו הבאת ביכורים ותורתינו נצחיות דהיינו לחסום התאוות, ובזה מבואר דברי נועם אלימלך בריש פרשת כי תצא במשנה (יומא כ' ע"א) אברים שפקעו מעל גבי המזבח, עיין שם. ועל פי זה מבואר ד' מנת חלקי מקור השלימות, לכך אתה תומיך גורלי לסייעני לטהרי להשלים בשלמותך, דאם לא כן אין לו מציאות כלל, ואז (תהלים טז ו) חבלים של ארץ ישראל נפלו לי בנעימים, שהוא מטעם התגברות הצורה, אף נחלת של ארץ ישראל שפרה עלי, שהוא אויר של ארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב) מתייחס לנפש החכמה, והבן.

וְלָבוֹא לִבְחִינַת גֶּדֶר אָדָם, הוּא עַל־יְדֵי צְדָקָה, בִּבְחִינַת (בראשית א׳:כ״ו): נַעֲשֶׂה אָדָם, וּכְתִיב (רות ב׳:י״ט): שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם וְכוּ' – מָה הָתָם צְדָקָה אַף כָּאן צְדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (הובא לעיל בסי' לז). הַיְנוּ, שֶׁעַל־יְדֵי צְדָקָה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אָדָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּבּוּר כַּנַּ"ל,